תאונה בהליכה על מדרכה

בפס"ד זה, 1001/08 לסרי נ' עיריית קריית ים ואח' דובר על תובעת– אישה המטפלת בקשישים, ובמסגרת עבודתה בעת שהלכה בבוקר לעבודתה אצל קשישה- נפלה בדרכה, בשטח המצוי בין המדרכה ובין מגרש ספורט (אך עדיין לאורך המדרכה)- כתוצאה מהנפילה נחבלה בכף ידה הימנית ונזקקה לטיפול (להלן: "התאונה") התובעת הגישה תביעה כנגד עיריית קריית ים ונגד חברת הביטוח של העירייה (להלן: "הנתבעות").

הדיון המשפטי:

ביהמ"ש החליט לחלק את הדיון המשפטי לשניים: ראשית- בשאלת החבות ובמידה ויכריע כי ישנה חבות- ידון בשאלת הנזק.

עניין החבות:

טענות התובעת:

1. לדברי התובעת על המקרה חל "הדבר מעיד על עצמו"- ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. התובעת טענה כי התאונה אירעה בשטחה של הנתבעת, במעבר שבין המדרכה לבין מגרש הספורט, לאורך המדרכה היו מותקנות אבני שפה ומעליהן צינור ברזל אשר בלט מעל אבני השפה. התובעת טענה כי ביום התאונה נתקלה באבן רופפת אשר צינורות ברזל מקיפים אותה.

טענות הנתבעות:

1. היות והתובעת מבססת תביעתה על עדות יחידה של בעל דין, שלא זו בלבד שאין לה סיוע- יש לה גם גרסאות שונות- לא עמדה התובעת בנטל הוכחת תביעתה. התובעת לא סיפרה כיצד נפלה בתעודות הרפואיות ובמל"ל הודיעה נפלה בדרכה לעבודה – ומכאן שינוי גרסאות.
2. לדברי הנתבעות, היה על התובעת להביא לעדות את מעסיקתה וכן את הקשישה אשר בה טיפלה והיתה בדרכה אליה עת ארעה התאונה.
3. לחילופין הנתבעות טוענות כי לתובעת עבר רפואי אשר בגינו היא נפלה ולא בגין מפגע בדרך. לתובעת עבר רפואי עשיר, התובעת עברה תאונה בעברה ובגין מצבה הבריאותי לא היתה יציבה ועל כן נפלה.
4. לחילופי חילופין- יש לתובעת אשם תורם משמעותי. – אין חולק כי התובעת עברה במקום לעיתים מזומנות וידעה על המפגעים בדרך ועל מצבה הרפואי והיה עליה להמנע מלעבור שם.

הדיון המשפטי:

1. ביהמ"ש קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי מדובר בעניין בו "הדבר מעיד על עצמו" ולפיכך הוכחת התביעה מוטלת על כתפיה.
2. התובעת אכן פנתה לעירייה מיד לאחר התאונה- וזו מיהרה לתקן. עצם הסרת המפגע לאחר קרות התאונה – מהווה הודאה בקיומו.- מחובתה של העירייה, על פי פקודת העיריות- להסיר מכשולים.
3. לעניין טענות התובעת כי היא - התובעת - מתבססת על טענות בעל דין וכי היה עליה להביא לעדות את הקשישה אליה עמדה להגיע וכו'. אומנם נכון- אי זימון של עדים חיוניים בהישג יד בעל הדין פועל לרעתו, אך במקרה דנן, עדות הקשישה אינה חיונית, הרי היא לא ראתה את התאונה ואין בכוח עדותה לשפוך אור על הנסיבות, וכנ"ל על המעסיקה- שאכן ידעה על התאונה של התובעת- אך דרך הטלפון ולא ראתה את התאונה. יתרה מכך, התובעת נחקרה ע"י חוקרת סמויה של הנתבעות ושם פירטה בפירוט רב את קרות התאונה (התובעת שללה את נפילתה בכביש ושבה וחזרה על גרסתה כי נפלה על המדרכה בשביל)- ולעדות זו של החוקרת יש משקל רב, שכן נאמרו בחקירה סמויה אודות התאונה.
4. לעניין שינוי הגרסאות, גם במקרה זה מקובלת על ביהמ"ש עמדת התובעת לפיה היא לא ידעה ולא חשבה שזה קשור לטיפול הרפואי הסיפור כיצד נפלה והיכן בדיוק- ועל כן לא פירטה, הדברים אשר אמרה אינם סותרים את טענותיה של התובעת- אלה הם רק חלקיים.
5. לעניין העבר הרפואי של התובעת- אכן לתובעת היה עבר רפואי אשר גרם לה לחוסר יציבות אך אין לשלול כי לאחר שהתובעת נתקלה במכשול, תרם חוסר היציבות לנפילתה, אך אין בהנחה זו על מנת לשלול חבות מצד הנתבעות, מחובתה של העירייה להסיר מכשול מהדרך בה הולכים התושבים, בין אם התושבים צעירים ובריאים ובין אם הם בעלי מום.- לפיכך לא הוכח כי הנפילה ארעה ממצב רפואי קודם.
6. לעניין האשם התורם של התובעת- אין חולק שהתובעת היתה נוהגת ללכת בדרך זו פעמים רבות והתובעת הכירה את הדרך ואת המפגע, כמו כן, התובעת היתה מודעת למצבה הרפואי ולחבור היציבות שלה ולפיכך היה עליה להיות מודעת ולשים לב לדרך שלפניה.

לסיכום-

ביהמ"ש קיבל את תביעתה של התובעת וקבע כי ישנה חבות לנתבעות לפצות את התובעת בגין התאונה- יחד עם זאת יש לנכות מן הפיצוי 25% בגין "אשם תורם" מצד התובעת.

ד"ר דוד סער, עו"ד