שלילת תביעתו של ניזוק מחמת התנהגותו

דוקטרינה המוכרת במערכת המשפט היא, כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", דוקטרינה זו מבטאת את סלידתו של ביהמ"ש ליתן סעד לאדם שתביעתו מבוססת על מעשה שביצע בניגוד לחוק.

העניין נדון בפס"ד ע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון, בביהמ"ש העליון.

השאלה העיקרית שהועמדה לדיון היא, האם לשלול מאדם סעד לאור מעשהו הבלתי חוקי?

בפס"ד זה דובר על מערער, אשר נורה ע"י המשיב תוך כדי ניסיון פריצה של המערער לביתו של המשיב. המערער ביקש לתבוע את הסעדים המגיעים לו מכח עוולת התקיפה (ס' 23 לפקודת הנזיקין). המשיב התגונן ב-2 טענות עיקריות: הגנת הסתכנות מרצון והגנה עצמית. בית המשפט המחוזי קיבל את ההגנות שטען להם המשיב ודחה את תביעתו של התובע. מכאן הערעור של התובע לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון, בפסק דין מנומק קיבל את טענתו של המשיב בדבר ההגנה העצמית ודחה את הגנתו מן הטעם של הסתכנות מרצון, על כן, דחה את הערעור והשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה (כלומר קבע כי המערער אינו זכאי לפיצוי בגין עוולת התקיפה).

באופן כללי, בבואו של בית המשפט להחליט מתי החוטא יצא נשכר, דהיינו, אימתי אדם יהיה זכאי לפיצוי בגין עוולה הצומחת לו מהתנהגותו הבלתי חוקית, יעמדו לנגד עיניו שני שיקולים עיקריים:

(1)     מידת הפליליות וחוסר המוסריות שבמעשה- כמובן שככל שאלו חמורים יותר תגבר הנטייה שלא להתיר זכות לפיצוי.

(2)     הקשר הסיבתי בין ההתנהגות הלא מוסרית לבין הנזק שנגרם- נקבע בפסיקה שלא מספיק שהמעשה הפלילי היה חוליה בשרשרת ארוכה של מעשים שהובילו לקרות הנזק, אלא צריך שיהיה קשר סיבתי הדוק.

לסיכום, הכלל כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", בא למעשה להרתיע את העבריינים ע"י כך שביהמ"ש לא יעניק סעד, על אף שזה מגיע,  במקרים אשר הזכאות לסעד צמחה תוך כדי פעילות לא חוקית.

ד"ר דוד סער, עו"ד