קללות וגידופים כלשון הרע

מי במדינתנו הקטנטונת וחמת המזג לא נתקל בחיי היום יום בקללות וגידופים הנשלחים לעברנו מעוברי אורח עמם אנו באים במגע, למשל במהלך הנהיגה בכבישים, בתור לקופת חולים או בסופר או כשתופסים לנו את מקום החניה?

על מנת לקבוע האם יש בקללה מסוימת משום לשון הרע, יש לבחון את נסיבות המקרה. יש לשקול את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו.

כאשר מדובר בפרסום שנעשה בשעת כעס ומריבה, לרוב הוא לא יתפרש על ידי האדם הסביר כמבטא אמירה עובדתית. בדרך כלל, יתפרש פרסום כזה כביטוי של כעס, אשר אין בו, במבחן האדם הסביר, כדי להקים אחריות לפי חוק איסור לשון הרע.
ביטויים מסוג זה אינם מבטאים ברגיל אמירה עובדתית, ואינם מיועדים להיות מובנים כאמירה כזו. ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסויימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.

למשל, בפרשת דיאב נ' דיאב הנתבע אמר לתובע: "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר סתום עין". בית המשפט העליון דחה את טענת הנתבע כי הדברים שאמר היו לכל היותר קללות המוניות, עלבון, וגידופים שאין בהם לשון הרע. בית המשפט העליון קבע כי בדברים אלה יש משום לשון הרע על רקע המציאות החברתית בכפרו של התובע.

כך גם במקרה אחר נקבע כי כינויי גנאי כגון "עלוקה" ו"נפל" הנאמרים כלפי עורך דין לאחר דיון בבית משפט בנוכחות קהל עורכי הדין, הינם בגדר לשון הרע, מששומע סביר עשוי לפרש גינויים אלה כאמירות עובדתיות, והדבר אף עלול לפגוע במשלח ידו של עורך הדין. ראה: ע"א (ת"א) 3245/04 עו"ד בננסון נ' פלד, תק-מח 2006 .

עוד נקבע כי פרסום פומבי שבו נאמר על אדם שהוא "טיפש שבטיפשים" מהווה לשון הרע ראה: ת"א (ב"ש) 2594/89 פרץ נ' פוטולצקי, תקדין-שלום, כרך 91.
במקרה בו נאמר כי הנפגעת הגיעה לאשר הגיעה בזכות זה "שפתחה רגליים", נקבע כי האמירה אינה בגדר גידוף אלא קביעת עובדה, המשליכה על מעמדה ותפקידה של הנפגעת ומאמירה זו יכלו הנוכחים להבין שהנפגעת זכתה בתפקידה לא בזכות כישוריה אלא בגלל מערכת יחסים אישית עם גורמים שונים. ראה: ע"א (ב"ש) 1010/09 פחימה נ' דלילה.

ד"ר דוד סער, עו"ד