צדוק גרמה נ' עו"ד אברהם בית הלוי

בית משפט השלום תל אביב-יפו                                                      א  026174/07

לפני: כב' השופטת ניב ריבה    תאריך: 24/11/2008

בעניין: גרמה צדוק אברהם           תובע

נ  ג  ד 

עו"ד אברהם בית הלוי     נתבע

ב"כ התובע- עו"ד ד"ר סער

הנתבע- בעצמו

פסק – דין

לפני תביעת לקוח נגד פרקליטו לתשלום פיצויים בגין רשלנות מקצועית ואי הגשת סיכומים בהליך משפטי.

רקע

1. מר גרמה צדוק אברהם (להלן: "התובע") הינו בעל חלקת מקרקעין בהוד השרון (להלן: "החלקה"). בסמוך לאותה חלקה בנתה חברת בניה גדולה בניין והתובע חשד כי עובדיה גנבו אדמת חמרה מחלקתו והשליכו בה פסולת בנייה. (לצורך הנוחות תכוננה פעולות אלה להלן: "העבודות"). התובע עקב אחר עובדי החברה ובאחד הימים, כאשר הבחין בעבודות המתבצעות התלונן במשטרה ושניים מהעובדים נעצרו. בדיעבד נגנזה התלונה מבלי שהוגשו כתבי אישום כנגד החברה או מי מעובדיה.

2. התובע, מצויד בחוו"ד שמאי בה פורטו הנזקים שנגרמו לו, פנה אל עו"ד בית הלוי (להלן: "הנתבע"), אותו הכיר זה מכבר, על מנת שיגיש בשמו תביעת נזיקין. (ת.א. 1516/03 בבית משפט השלום (פתח תקווה), להלן: "התביעה הראשונה").

3. התביעה הראשונה הוגשה כנגד החברה וארבעה מעובדיה (להלן: "הנתבעים") ונטען בה כי נזקי התובע בגין גניבת אדמה, פינוי פסולת והשבת מצב לקדמותו עולים לכדי 80,000₪. לתביעה  צורפו חוות דעת שמאי נזקים, ועדויות שנגבו במשטרה.

4. הנתבעים הכחישו את הטענות והשיבו כי העבודות לא התבצעו בחלקת התובע, הסמוכה לאתר הבנייה אלא בחלקה אחרת הגובלת בו, לתצהירם צירפו חוו"ד מודד מוסמך להוכיח טענתם זו. לאחר שנתקיימו קדמי משפט ו-2 ישיבות הוכחות, ציוה בית המשפט על הגשת סיכומים תוך 45 יום מאותו יום. עקב פגרת הקיץ, היה המועד האחרון להגשת סיכומי התובע – 5.10.05.

5. משלא הוגשו סיכומי התובע, עתרו הנתבעים למתן פסק דין הדוחה את התביעה הראשונה. ביום 1.12.05 נענה בית המשפט לבקשה וקבע: "משטרם הוגשו סיכומי התובע למרות שהמועד להגשתם בהתאם להחלטתי מיום 5.7.05 חלף לפני זמן רב, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות כל אחד מן הנתבעים בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל".

6. פסק הדין נשלח לנתבע ב-15.12.05.

7. ביום 5.3.06 הגיש התובע, באמצעות פרקליט אחר, הודעת ערעור שמספרה 1532/06. כנגדה הוגשה בקשה למחיקה על הסף (בש"א 13132/06), עקב האיחור שבהגשתה.

8. ב-29.6.06 קיבל  רשם בית המשפט המחוזי, השופט ברוך שמואל את הבקשה וקבע כי "... הערעור הוגש באיחור. מערכת יחסיו של המשיב עם פרקליטו, שעליה לא טרח להצהיר בתצהיר כמתחייב, אינה יכולה להוות תשתית להארכת מועד, לו הייתה מתבקשת בזאת. הבקשה מתקבלת. הערעור נמחק על הסף. המשיב ישלם למבקשים שכ"ט בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הצמדה וריבית מהיום".

9. התובע פנה אל הנתבע בדרישה לפצותו על נזקיו עקב אי הגשת הסיכומים. בתשובה נענה כי "כתיבת הסיכומים הייתה השחתה של נייר לריק". וזוהי אף עמדתו כנגד התביעה שלפני.

10. בתביעה זו נטען כי התקיימו: עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, והפרת החוזה הבלתי כתוב שבין עורך דין ללקוחו. סכומה של התביעה שלפני הועמד על סך 130,000 ₪ הכוללים את סכום התביעה הראשונה, הוצאות שחויב התובע בפסק הדין, והוצאות הערעור.

טענות התובע

11. התובע טען כי הנתבע יצגו שנים רבות קודם לכן, וכי סמך עליו "בעיניים עצומות".
לגרסתו, התרשל הנתבע באופן ניהול ההליך החל מישיבת ההוכחות השנייה, התנצח עם השופט (כב' השופט שטרנליכט) ואף ביקש את פסילתו, והדברים אף באו לידי ביטוי בפרוטוקול.

12. עוד טען כי למרות שהיה בקשר מתמיד עם הנתבע, הובטח לו כי תביעתו מטופלת בקפידה ובאופן הטוב ביותר וכי רק לאחר שגילה באקראי כי ניתן פסק דין הדוחה את התביעה , העלה הנתבע טענות לחוסר סיכוייה.

13. לטענת התובע, אם לא האמין הנתבע בתביעה ובסיכוייה, היה עליו להפסיק את הייצוג וליתן לו את יומו בבית המשפט, כשהוא מיוצג ע"י פרקליט אחר, ובלבד שינוהל ההליך כהלכתו.

14. לשיטת התובע היו סיכוייו בתביעה המקורית מצוינים, וכי מכלול הראיות, כמו גם חוות הדעת והצעות הפשרה שהציעו בה הנתבעים, להשבת מצב לקדמותו ולסכום של 30,000 ₪, מלמדים על הפוטנציאל שבה. לשיטתו, באי הגשת הסיכומים גזר הנתבע את דינה של התביעה למיתה, מבלי ליתן לה כל סיכוי סביר להצלחה.

טענות הנתבע

15. עיקר הגנתו של הנתבע – חוסר הסיכוי של התביעה הראשונה והצורך החיוני שהתעורר שם בחוות דעת מודד מוסמך המפריכה את טענות הנתבעים כתנאי להצלחתה.
לגרסתו, לא גילה לו לקוחו כי תביעתו שקרית לחלוטין וכי לא הוצאה כל אדמה מחלקתו ולא הושלכה אליה כל פסולת.
לשיטתו, נאמדו נזקיו של התובע על פי חוות דעת השמאי מטעמו על סכום של 22,000 ₪ בלבד, אולם גם חוות דעת זו הופרכה על ידי הנתבעים.

16. לטענת הנתבע, לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה הבהיר לתובע כי לנוכח העובדה שהנתבעים הכחישו את ביצוע העבודות בחלקה ואף תמכו טענותיהם בחוות דעת מודד מומחה שחפר בה במספר נקודות ולא מצא פסולת בניין, חיוני שימציא חוו"ד נגדית על מנת לקשור את הנזקים לחלקה. בישיבת ההוכחות השנייה נחשפו במלואן חולשות עדות התובע וראיותיו, ולא נמצאה כל ראיה לסתור את חוות הדעת שהומצאה ע"י הנתבעים כי בתחומי החלקה אין פסולת בנייה כלל.

17. הנתבע טען כי הבהיר לתובע כי ללא חוות דעת של מודד, אין לו סיכוי לזכות בתביעה, ולפיכך נותר להמתין להצעת פשרה מטעם הנתבעים (הצעה קודמת ל- 30,000 ₪ סורבה ע"י התובע), או להגיש בקשה להגשת ראיות נוספות לכשתוכן חוות דעתו של המודד.

18. הנתבע אף טען כי הבהיר לתובע באופן חד משמעי כי במצב הראיות הקיים אין לו מה לכתוב בסיכומים, שלו הוגשו, לא הייתה בהם תועלת, "כי אי אפשר לשנות בסיכומים את חומר הראיות". לשיטתו, התביעה הייתה נדחית בכל מקרה, והוצאות התובע היו גבוהות יותר. לגרסתו- לאחר שמיעת הראיות הבהיר גם בית המשפט  לתובע כי אין לו סיכוי בתביעתו.

19. טענתו של הנתבע הינה כי על פי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, נאסר על עורך דין להעלות טענות עובדתיות בידעו שאינן אמת. לכן, מעת שהבין כי עילת התביעה שקרית, לא הייתה מוטלת עליו חובה להגיש סיכומים הטוענים ההיפך. במצב זה נתונות היו לו שתי אפשרויות: האחת, להודיע לבית המשפט כי התובע חוזר בו מהתביעה ולבקש כי תדחה ללא צו להוצאות והאחרת, לנסות למצוא הוכחה כי קיים בסיס אמת כלשהו בתביעה. הנתבע טוען כי בחר בחלופה השנייה, אך התובע שלא דאג כי השמאי שביקר בחלקה יכין חוות דעת, הכשיל אותה. לשיטתו "לא היתה במצב שנוצר שום הפרה של חובה מצד הנתבע כלפי התובע."

20. הנתבע טען כי התובע בירר בבית המשפט וידע על פסק הדין עוד לפני שנתקבל במשרדו. בפגישה בין השניים הבהיר לתובע כי אין לו כל סיכוי בערעור, והמליץ לו שלא לנקוט בפעולות נוספות על מנת שלא לגרום לעצמו נזקים מיותרים.

21. לסיכום, טען הנתבע, כי לא נגרם לתובע נזק באי הגשת הסיכומים ולכן יש לדחות תביעתו זו.

דיון

עוולת הרשלנות

22. ככלל, על מנת לקיים את עוולת הרשלנות יש צורך בקיומה של התרשלות, הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קיומו של נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. ובלשון ס' 35 לפקודת הנזיקין:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

לגבי רשלנות של עו"ד נקבע כי:
"ההלכה היא שהיסודות הנדרשים לצורך הטלת אחריות על עורך דין בגין רשלנות מקצועית הם שלשה בעיקרם:
1. קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר.
2. הפרת חובה זו.
3. נזק לתובע כתוצאה מהפרה זו" (ת"א (תל-אביב-יפו) 3154/99 ד.א. אורבן בע"מ נ' עירד אלכסנדר תק-מח 2003(4), 4587 ,עמ' 4596).

23.   עורך הדין חב כלפי לקוחו חובת זהירות מוגברת:
"אין חולק כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות על מנת לבחון אם התנהגותו של עורך הדין היא בגדר התרשלות, אשר יש בה הפרה של חובת הזהירות, יש להציב את רף המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין ללקוח. סטנדרט זה יונק משני מקורות מרכזיים:
"ראשית – הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו, ושנית – ככל שהדברים אמורים בעורך דין, מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול הוא למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות" (ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462).
על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות". הוראה דומה קבוע גם בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986. לעניין זה נקבע, כי "אמונה פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך הדין" (על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 679, בעמוד 683; ראו בעניין זה גם עמ"מ 9/55 פלוני נ' יו"ר וחברי הועדה המקצועית, פ"ד י' 1720, 1730; על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לג(2) 586, 587)". (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית [פדאור (לא פורסם) 97(3) 750], עמוד 8-9).

23.  על פי תקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד -1984 (להלן: "תקסד"א"), צד שלא הגיש סיכומיו דינו כדין מי שלא התייצב לדיון. תקנה 157 המתייחסת להתייצבות לדיון מורה כי: 
”בתאריך שנקבע לדיון או לדיון נדחה, ינהגו כך:
(1) נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט, בכפוף לתקנות אלה, לדחות את הדיון למועד אחר, או למחוק את התובענה;
(2) ...
(3) התייצב הנתבע ואילו התובע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה; הגיש הנתבע תביעה שכנגד, רשאי הוא להוכיח אותה עד כמה שנטל ההוכחה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר."

24.  הנתבע נשאל האם התובע ידע והסכים  כי הסיכומים לא יוגשו והשיב: "לא היה סיכום, אבל היתה ידיעה. הצעתי לו בשלב מסוים: אם לא מצליחים לקבל הצעת פשרה, כדאי לנסות אפילו מחיקת התביעה ללא צו להוצאות...לא היתה החלטה לא להגיש סיכומים, אלא הסיכום היה שננסה להשיג חומר נוסף, להגיש בקשה לראיות נוספות" וכך גם: "לא היה מצב של קבלת החלטה לא להגיש סיכומים, היתה השתלשלות דברים, מרגע שהסתימה ישיבת 5.7. עד למתן פסק הדין. כשבמהלך הדרך הייתה לי כל הזמן היתה תקוה שיימצא פתרון, אם באמצעות חוות דעת או משהו אחר. לא הייתה החלטה: לא להגיש ולא מודיעים."

25. בעדותו טען התובע כנגד הנתבע: "אני הייתי אצלך ערב ערב, פעם בבית, פעם במשרד, לא עזבתי אותך בשקט. אתה כל הזמן הבטחת לי שהכל בסדר, ואין לי מה לדאוג. סמכתי עליו בעיניים עצומות". מעורבותו הפעילה של התובע בניהול ההליך אושרה גם על ידי הנתבע בעדותו.

26.  הצדדים הכירו זה את זה שנים, והנתבע טיפל בעבר בענייניהם המשפטיים של התובע ואשתו. מתוך הכרות זו, סבר כי התובע הוא אדם קשה עורף. כך למשל, סירב להצעת פשרה שהוצעה לו בתחילת ההליך, בסכום של 30,000 ₪ למרות המלצות אשתו ובא כוחו. גם להצעת הנתבעים להשבת מצב החלקה לקדמותו סירב. אם התעניין הלקוח השכם והערב כיצד מתקדמת התביעה, כיצד הרשה לעצמו הנתבע להתעלם ממעורבותו ולנהוג בתביעה כאילו הסכים הלקוח לוותר עליה???

27. ביום 5/7/05, עת נסתיימה פרשת הראיות בתביעה הראשונה, ביקש הנתבע כי בית המשפט יבקר במקום החלקה. הבקשה נדחתה וניתנה החלטה כדלקמן: "התובע לא הגיש שום חוות דעת של מומחה לצורך זיהוי מגרש התובע וגבולותיו. מדובר בעניין שבמומחיות שאותו יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה. זיהוי נקודת הגבול נעשה על ידי מומחה כחלק ממומחיותו ועל מנת לסתור את חוות דעתו של המומחה יעקב רזניק היה על התובע להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו, וביקור של בית המשפט בשטח לא יעלה ולא יוריד לעניין זה."

28. לכאורה, זהו הזמן המאוחר ביותר, בו היה על הנתבע לבקש הארכת מועד להגשת ראייה נוספת. מעת שהורה בית המשפט על הגשת סיכומים, הסיכוי  לקבלת הרשות להגישה - היה קלוש, והנתבע הודה בכך במפורש : "לפני שניתן פסק הדין ניתן היה להגיש בקשה להגשת ראיות נוספות. לצורך הגשתה של חוות הדעת של אפטר. אבל אני מודע לכך שהסיכוי לקבלתה הוא נמוך ושואף לאפס". אם סבר הנתבע כי מפאת "עוינותו" של בית המשפט לא תתקבל הבקשה, היה עליו להעלותה ולו אף לצורך התיעוד לצורך הערעור שהתכוון להגיש.

29. טעות בשיקול דעת של עורך דין איננה בהכרח התרשלות:
"וכן הם דבריו של השופט ד' לוין בע"א 58 ,57/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(465-464 ,446 (4: "אמור מעתה - עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול דעת. טעות כזו אין בה לחייב עורך-דין ברשלנות." (ע"א 4707/90 אלברט מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה פ"ד מז(1), 17 ,עמ' 25-26).

30. הנני סבורה כי שיקולי  הנתבע אינם בגדר טעות סבירה. אם העריך בעת הגשת התביעה כי הראיות המצויות בידי מרשו מספקות, הכחשת הנתבעים את זיהוי מקום העבודות, כמו גם הגשת חוות דעת המודד המחזקת הכחשה זו, הפריכו הערכה זו והצדיקו הגשת חוות דעת נגדית עוד לפני ישיבות הראיות. גם אם אקבל טענתו כי בין ישיבת ההוכחות הראשונה לשנייה כבר דרש מתובע כי יממן חוות דעת סותרת, והתובע לא עשה כן, היה עליו לעתור להוספתה עוד קודם להחלטת בית המשפט על הגשת הסיכומים. משלא עשה כן - משלב זה ואילך, אכן הסיכוי שבית המשפט יקבל את הבקשה- היה אפסי.

31. הנתבע עמד על דעתו כי כל עוד לא הוכנה חוות דעת זו (הגם שהמודד מטעם התובע היה בחלקה מספר פעמים) לא היה מקום להגשת הבקשה להוספת ראיות. הנני חולקת על שיקול דעת זה. אם ידע הנתבע כי התובע סובל מחסרון כיס, מה טעם לחייבו לממן חוות דעת, חיובית ותומכת ככל שתהא, קודם קבלת רשותו של בית המשפט להגישה, במיוחד לנוכח הסיכוי הקלוש לקבלת הרשות??

32. הנתבע הודה כי שקל את האפשרות להגיש בקשה למחיקת התביעה ללא צו להוצאות, הגם שסבר כי הנתבעים יעמדו על זכותם לקבלתן. לא הוכח כי העלה אפשרות זו באזני התובע, אולם גם אם עשה כן, לא טען כי התובע הסכים לכך.

33.  ככל שהתעוררו חילוקי דעות בין התובע לנתבע, היה על הנתבע לבקש שחרור מייצוג. בתקנה 473 לתקסד"א נקבע:
"בעל דין שמיצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או ענין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך הדין הקודם כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו. (ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת. "

אם בית המשפט אינו משחרר אותו, עליו להמשיך ולפעול לטובת שולחו. ר' ס' 54 חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961: "במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט."

34. הנני קובעת כי משכלו כל הקצין ולא נותרה בידי הנתבע אף לא אחת מהחלופות, חובה הייתה מוטלת עליו, אם סבר כי אינו מסוגל לכתוב סיכומי סרק, להשתחרר מהייצוג, על מנת ליתן לתובע הזדמנות ואת מלוא יומו בבית המשפט. הנתבע לא עשה כן ובכך הפר חובתו כלפי התובע.

35. הנתבע קיבל את פסק הדין למשרדו ב 15/12/05. לו היה מגיש בקשה לביטולו, ולהארכת מועד לצורך הגשת חוות הדעת או לחלופין לצורך הגשת הסיכומים, סביר כי בית המשפט היה נעתר לבקשה, או למצער היה בוחן את התביעה לגופה ומפרט את חוסר סיכוייה. העובדה כי המליץ ללקוח שלא להגיש ערעור, ואף מסר לידיו במועד כלשהו את החומר המשפטי המצוי ברשותו, מעידה  על עקביות מחשבתו, אך איננה מעידה על נכונותה. רצף המחדלים של הנתבע מלמד על אי עמידה בסטנדרט ההתנהגות הסביר והזהיר.

לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת כי התעלמות הנתבע מהוראת בית המשפט להגשת סיכומים- מהווה התרשלות.

36. לימים, הגיש התובע ערעור על פסק הדין. מכיוון שהוגש באיחור (שלא בעטיו של הנתבע), לא דן בו בית המשפט, והוא נדחה על הסף.

37. משקבעתי כי הנתבע התרשל בתפקידו והפר חובתו כלפי התובע, יש לבחון האם נגרם לתובע נזק עקב כך.
תביעתו של התובע הינה למלוא סכום התביעה בצירוף ההוצאות שהוציא, הן אלו שנפסקו בתביעה  והן אלו שבערעור. הנתבע הפנה לפסקי דין רבים, בערכאות השונות, בהן דחה בית המשפט תביעות לקוחות נגד עורכי דין,  משום שהתובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק על אף ההתרשלות. לטענת הנתבע, כך גם בעניינו.

38. בית המשפט, בדחותו את התביעה הראשונה, כתב: "משטרם הוגשו סיכומי התובע...התביעה נדחית." 
בערעור, טענו המשיבים כי "בית המשפט קמא, בדחותו את התביעה היה ער לטענות המבקשים גם לגופו של התיק, שכן בקשת המבקשים לדחיית התביעה לא הסתפקה בנימוק של אי הגשת הסיכומים במועד, אלא פירטה את עיקרי הנימוקים לדחיית התביעה גם לגופו של עניין, ובית המשפט היה ער להם."  משלא צוין הדבר במפורש בפסק הדין, לא ניתן לאשר כי התביעה נדחתה גם מנימוקים עניינים.

39. לרוע מזלו של הנתבע, גם הבקשה להארכת המועד להגשת הודעת הערעור לא בחנה סיכויי התובע לגוף העניין, אלא נדחתה מהטעם ש"מערכת יחסיו של המשיב עם פרקליטו שעליה לא טרח להצהיר בתצהיר כמתחייב, אינה יכולה להוות תשתית להארכת מועד, לו היתה מתבקשת כזו."

40. מכיוון שכך, יש לבחון, ולו אף באופן לכאורי, את סיכויי התביעה.

41.  התובע הציג את ההודעות שנגבו במשטרה כאשר נתפסו הטרקטוריסטים שעבדו, לכאורה, בחלקה, ואת תלונתו כנגדם. התלונה נגנזה בהנמקה ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך החקירה." כן הוצגו הפרוטוקולים של שתי ישיבות ההוכחות.

42. הנתבע טען כי בשיחתו עם המודד ששכר התובע למד כי לו נתן הלה חוות דעת, הייתה היא מפריכה  את התביעה. לשיטתו, הנטל להביא עד זה מוטל על התובע. איני מקבלת את טענת הנתבע. השמאי הינו עד מפתח. כשם שיכול היה להציל את התביעה בהגשת חוות דעת התומכת בה, כך יכול היה להצביע על אפסותה לו העיד כי לאחר מספר ביקורים בחלקה לא מצא בה פסולת בניין. משכך, היה על הנתבע לזמן את השמאי להראות כי התובע היה מפסיד את התביעה בכל מקרה וכי נותק הקשר הסיבתי בין המחדל לנזק.

43.  בתביעה הראשונה הוצעה לתובע  הצעת פשרה של 30,000 ₪ אך הוא סירב לה. הנתבעים אף הציעו לתובע להשיב את מצב החלקה לקדמותו, אך גם לכך סירב. לכאורה, ממידע זה ניתן ללמוד כי הפוטנציאל של התביעה המקורית עמד לפחות על הסכום שהנתבעים בה הסכימו לשלם.

44. הנתבע הודה כי נזקי התובע על פי חוות הדעת שתמכה בתביעתו  עמדו על סכום של 22,000 ₪. גם סכום זה מהווה אינדיקציה מסוימת לפוטנציאל הכלכלי הגלום בה. לנוכח פרוטוקול הדיון שם אקבל עמדתו  של הנתבע כי הצעת הפשרה באה בתחילת ההליך ולפני שלמדו הנתבעים על מיקומה המדויק של חלקת התובע. לפיכך הנני מעמידה את נזק התובע בגין התביעה הראשונה על סכום של 22,000 ₪ בלבד.

45. התובע ניזוק גם  בהוצאות שהושתו עליו בפסק הדין בסך 3,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים (15,000 ₪). חיוב התובע נקבע במפורש בגין אי הגשת הסיכומים. הנני פוסקת כי הוא זכאי גם לסכום זה.

הפרת חובה חקוקה

46. התובע טען כי הנתבע הפר את חובתו כלפיו לפי ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין") וכן את חובתו לפי ס' 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986.

"בהתאם לסברה שהביע הש' ברנזון במשפט אדמה חברה בינ"ל בישראל בע"מ נ' לידיה לוי, נוצרת עילת תובענה ואדם זכאי לסעד בהתמלא שלושה אלה: "(1) הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי. (2) המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגם בנוחיותו או בהנאה מרכושו. (3) הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע..." (ג' טדסקי, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, 1976, בעמ' 150-106).

47. "מקובלים עלי לענין זה דברי השופט ביין, בפסק דינו נשוא ערעור זה:
"אינני צריך להכנס לשאלה המעניינת אם במדה ועורך דין... הפר את חובותיו לפי הפרשנות שניתנה לסעיף הנ"ל (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 - ד.ל.) הוא ביצע עוולה של היפר חובה חקוקה, שהרי סעיף 54 הנ"ל בא להגן על הלקוחות... דייני אם אקבע שהפסיקה לפי סעיף 54 הנ"ל יכולה לשמש אמת מידה סבירה לחובותיו של עורך הדין כלפי הלקוח, בהקשר לשאלה אם הוא אחראי בגין עוולה של רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. אין ספק כי בהתוויית הסטנדרטים לעניין האחריות המשמעתית שיש לה גוון עונשי, נוהגים בזהירות רבה, ואם סטנדרט מסויים יקבע לצורך הטלת אחריות משמעתית, כמעט ניתן לומר שקל וחומר שאותו סטנדרט כשר להוות בסיס לאחריות בנזיקין". (עמ' 30-29 לפסק הדין)". (ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח' פ"ד מד(4), 446 ,עמ' 462-463).
הנני סבורה כי לנוכח הפיצוי שנקבע מכוח עוולת הרשלנות, ולנוכח האמור לעיל, אין מקום לתוספת פיצוי.

העילה החוזית

48. התובע עתר לחיובו של הנתבע בהשבת שכר הטרחה ששילם, בגין הפרת החוזה שבינו לבין הנתבע. אינני משוכנעת כי ההפרה יורדת לשורשה של ההתקשרות ומצדיקה ביטול, והשבת מלוא הכספים ששילם התובע. כך או אחרת, התובע מסכים כי הקבלות שבידיו אינן משקפות את מלוא הסכומים ששילם לנתבע. בנסיבות אילו, אינני מחיבת את הנתבע בהשבת שכר הטרחה ששולם לו.

49. בסיכומיו, האשים הנתבע את התובע ב"שקרים, שקרים, ועוד שקרים." בסעיף 7 פירט את "מסכת השקרים" החל מהגשת התביעה, המשך בערעור וכלה בתביעה זו. בשל הקביעה אותה קבעתי, סברתי כי התובע זכאי אף לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, בסך 5,000₪ מכח ס' 13 לחוק החוזים (תרופות) הקובע כי: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין".
כן ישא הנתבע באגרת משפט כפי ששולמה, ובנוסף גם בשכ"ט בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ו בחשון, תשס"ט (24 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

_______________

ניב ריבה 54678313-26174/07
ריבה ניב, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה