פסקי דין דיני נזיקין - לשון הרע

בתי המשפט

א  042680/03
בית משפט השלום תל אביב-יפו

29/11/2006

כב' השופטת מארק – הורנצ'יק דליה
בפני:

התובע:  רזינובסקי עופר


- נ  ג  ד-


הנתבעות:  1. קשתי מימון טלי

2. מדינת ישראל - משרד החינוך



בשם התובע– עו"ד ד"ר דוד סער

בשם הנתבעות - עו"ד אריאל אררט

מיני-רציו:

 

* נזיקין – עוולות – לשון הרע

 

תביעה כספית לחיוב הנתבעים בפיצויים בגין עוולת פרסום לשון הרע, בגין שני מכתבים וטופס ששוגרו ע"י המפקחת על החינוך הגופני במחוז ת"א (הנתבעת 1) לאגף כוח אדם בהוראה במשרד החינוך ולמפקח המחוז. בפרסומים אלה הובעה בקשת הנתבעת 1 להעברת התובע, מורה לחינוך גופני מזה 27 שנים, מבי"ס אחד למשנהו באותו מחוז, מהנימוק שאינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי, גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בביה"ס ויש לו הערות וטענות לגבי אוכלוסיית התלמידים.

בימ"ש השלום דחה את התביעה בקובעו:

תכליתו של חוק איסור לשון הרע, היא להגן על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב. ההגנות המנויות בחוק האמור מטרתן מציאת האיזון בין זכות זו לבין הזכות לחופש הביטוי, שהיא זכות מזכויות היסוד. בענייננו, המכתבים והטופס, עומדים בתנאי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, ומתקיים בהם יסוד הפרסום. המבחן המשמש לצורך הקביעה אם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. בעניין זה יוער, כי די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עמו, ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה. בענייננו סבור ביהמ"ש בפרסומים הנ"ל היה משום הוצאת לשון הרע על התובע.

לטענת הנתבעת 1, עומדות לה הגנות שונות המעוגנות בחוק. אשר להגנת אמת בפרסום. הכלל הוא שמפרסם (הנתבעת 1) החוזר על דברי זולתו (מנהלות בית ספר), לא יוכל בדרך כלל להינות מהגנת "אמת בפרסום", באמצעות הטענה כי האדם אותו ציטט אכן אמר את הדברים. הבחינה צריכה להיות כפולה: האם תוכן תלונתן של כל אחת מן המנהלות אכן נמסר על ידיהן לנתבעת 1, והאם תוכנן הוא אמת. הלכה פסוקה היא כי אם הפרסום בכללו אמיתי הוא, הרי גם אם פרטים מסוימים אינם מדוייקים, עדיין יכול שתעמוד לנתבעת 1 ההגנה. בענייננו, התססה וגרימת דמורליזציה בקרב צוות המורים, כמו גם הבעת עמדה על אוכלוסיית בית הספר – בארבעה בתי ספר – בטון מזלזל מתנשא ופוגע – כעובדות – לא הוכחו. העדרן של ארבע תלונות של מנהלות שונות איננו "פרט נלווה", אלא מעיקרם של הפרסומים. שכן, הכמות במקרה זה, שקולה ושוות ערך לאיכות. לאור האמור יש לקבוע כי הפרסומים לא היו אמת.

אשר להגנת תום הלב. אחד הקריטריונים המרכזיים לבחינת תום הלב היא השאלה האם המידע נבדק ע"י הנתבעת 1 באמצעים סבירים, שאז ניתן לומר שהפרסום נעשה בתום לב. בנסיבות העניין, שיגור מכתביה לפיקוח המחוזי ללא קיום הליך מלא ושלם של "שימוע" ומבלי ליידע את התובע בדבר משלוח המכתבים, שולל את תום לבה של הנתבעת 1, זאת משום שלא נקטה באמצעים סבירים כדי לקבל ולברר את תגובת התובע, יחד עם שיגור המכתבים, וצירוף תגובתו אליהם. ביהמ"ש ממשיך ובוחן את הגנות תום הלב הספיציפיות להן טוענת הנתבעת 1, וקובע כי לנתבעת 1 לא עומדות ההגנות המעוגנות בסעיפים 15(2), (4) ו –(7). לעומת זאת, ביהמ"ש סבור כי לנתבעת 1 עומדת הגנת סעיף 15(8) שעניינו הגשת תלונה לרשות מוסמכת. בעניין זה יוער, כי תום הלב הנדרש בסעיף 15 (8) מתקיים ביחס לנתבעת 1 למרות שעובר להגשתה של התלונה היו יחסי עוינות בין התובע לנתבעת 1, שכן הוכח כי נתבעת 1 האמינה באמיתות הפרסום.

אשר להגנת פרסום ע"פ היתר של רשות מוסמכת. סעיף 13(9) לחוק קובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי פרסום שהמפרסם חייב לעשות ע"פ דין או ע"פ הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות ע"פ היתר של רשות כאמור. ההלכה היא כי יש לפרש סעיף זה פרשנות דווקנית, ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו. ביהמ"ש סבור כי פרסום כוזב או פרסום שנעשה בזדון עשויים לחסות תחת הגנה זו. הפרסומים נשוא התובענה, אפילו הוכחו כפרסומים שאינם אמת, הנם פרסומים מותרים, וככאלה אינם יכולים לשמש עילה למשפט. חמורים ובוטים ככל שיהיו הדברים שהטיחה הנתבעת 1 בהמלצותיה לגבי התובע – הרי שנעשו במסגרת תפקידה וסמכויותיה. מכאן, שלנתבעת 1 עומדת ההגנה המוחלטת אשר בסעיף 13(9) לחוק.

פסק דין

1. זו תביעה כספית לחיוב הנתבעים בסך של 150,000 ₪ כפיצויים בגין עוולת פרסום לשון הרע, בגין שני מכתבים וטופס ששוגרו ע"י המפקחת על החינוך הגופני במחוז ת"א (הנתבעת 1) ובהם בקשתה להעברת התובע, מורה לחינוך גופני, מבי"ס אחד למשנהו באותו מחוז, מהנימוק שאינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי, גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בביה"ס ויש לו הערות וטענות לגבי אוכלוסיית התלמידים.

2. התובע - מורה לחינוך גופני בבתי הספר היסודיים בחינוך הממלכתי, מזה 27 שנים, בוגר לימודי תואר שני , ובעל נסיון רב שנים בתחום ההוראה.

3. הנתבעת 1 -  אשה צעירה -  מי שכיהנה במועד הרלוונטי לתביעה כמפקחת על המורים לחינוך גופני במחוז ת"א.

הפרסום הראשון:

4. ביום 30.6.02, שלחה הנתבעת 1 מכתב בחתימתה, ובתוקף תפקידה,  אל גף כח אדם בהוראה במשרד החינוך, הוא הגוף הארגוני העוסק בשיבוץ מורים במחוז, שכותרתו "בקשה להעברה יזומה".  במכתבה זה, ביקשה הנתבעת 1 להעביר את התובע מכהונתו כמורה לחינוך גופני   בבתי הספר " ארנון"  ו" עתיד " ברמת – גן   מהנימוק:

"העובד אינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי" (להלן: "הפרסום הראשון").

הפרסום השני:

5. ביום 30.6.02 שיגרה הנתבעת 1 מכתב בחתימתה ובתוקף תפקידה כמפקחת אל גף כח אדם בהוראה במשרד החינוך, שכותרתו: "עופר רזינובסקי -  שימוע" ובמסגרתו נכתבו הדברים הבאים:

"בתאריך 30.05.02 קיימתי שיחה עם עופר ביחד עם מנהלת בית ספר עתיד/רמת גן , הגב' זהבה שוורץ .

טענתה העיקרית של מנהלת בית ספר הייתה שעופר גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר  (להלן: "הפרסום הראשון") - דבר המקשה על תפקוד נורמלי וטוב של צוות הניהול ובית הספר בכלל. בגלל עודף מורים לחינוך גופני במערכת,  עופר שובץ השנה בבתי ספר שונים מאלו בשנה שעברה , אך לצערי דפוס התנהגות זה חוזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר בהם עבד בשנתיים האחרונות. ממליצה להעבירו מבתי הספר בהם מלמד השנה". (להלן: "הפרסום השני" ).

הפרסום השלישי:

6.  ביום 18.07.02 שלחה הנתבעת 1 מכתב נוסף בחתימתה, אל מר שמואל גרוס, מפקח המחוז , המכתב נשא כותרת "עופר רזינובסקי - מורה לחינוך גופני ", ובמסגרתו נאמרו הדברים הבאים:

"בהתייחס למכתבו של עופר בעניין העברה יזומה  - מספר דוגמאות על התנהגותו של עופר , ועל ההשגות לגבי זה של מנהלות בתי הספר בהם עבד בשנת הלימודים תשס"ב.

טענתה העיקרית של מנהלת בית ספר עתיד / רמת גן (שהועלתה בשיחה משותפת שקיימנו עם עופר) הייתה שהוא גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר , דבר המקשה על תפקוד נורמלי וטוב של צוות הניהול ובית הספר בכלל.

גם בבית הספר ארנון / רמת גן , וגם בבית ספר עתיד / רמת גן , טענו מנהלות בית הספר שלעופר תמיד יש הערות וטענות לגבי האוכלוסיה אשר אינה תואמת את ראייתו / תפיסתו את מערכת החינוך הרגיל ,  דבר המקשה על עבודתם איתו, ועל חיבורו ליעדים ומטרות של בית הספר  ולעיתים אף בלתי אפשרי.

שתי המנהלות ביקשו לא לשבצו לבית ספרם בשנת הלימודים תשס"ב - זאת לא דרך להביע שביעות רצון מעבודת המורה."

7.   בתביעה זו יש להכריע בשאלה האם מדובר בפרסומים של לשון הרע, והאם עומדת לנתבעת 1 הגנה מן ההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

טענות הצדדים:

8.  טוען התובע  - כי מן האמור במכתבים עולה  - כי הנתבעת 1 המתיימרת להסתמך על דיווחים שקיבלה לטענתה מ-4 מנהלות בתי ספר בהם עבד התובע במהלך שנות הלימודים תשס"א ו-תשס"ב, מייחסת לתובע התנהגות ותכונות בעלות אופי שלילי אשר בגינן אינו יכול לטענתה להמשיך לשמש מורה בבתי הספר הנוכחיים.

טוען התובע כי בשימוע שקויים לו, לא נאמר לו כלל כי 4 מנהלות שונות הגישו תלונות נגדו, ולא קיבל את התלונות או הדיווח ביחס אליהן על פי דרישת התקשי"ר. עיקר טרונייתו נבעה מכך שבהיותו מורה בעל ותק של עשרות שנים, העבירו אותו מבית ספר אחד למשנהו, בתקן זמני, מבלי שניתנה לו הזדמנות להוכיח עצמו במקום אחד כדי לקבל קביעות.

9. התובע טוען - כי הפירסום בדרך של שליחת המכתבים ובהם הפרסום הראשון, השני והשלישי כאמור מהווה עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, שכן - הנאמר בהם מבזה אותו ומשפילו בעיני עובדי ההוראה, העובדים עימו,  המורים בבתי הספר , אנשי משרד החינוך ובעיקר פוגע בעבודתו במשלח ידו אשר כמורה - כשוריו המקצועים החינוכיים, אמינותו הגינותו המקצועית ושמו הטוב חשובים לאין ערוך.

10. התובע טוען - כי נגרמו לו  נזקים בקידומו המקצועי,  וכי הנתבעת 1 נהגה בחוסר סבירות קיצוני, שלא בתום לב ואף בזדון, שעה שעשתה שימוש באמירות לא נכונות ולא מבוססות, אשר מקורן לטענתה מדיווחים שניתנו לה מהמנהלות, תוך פגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו.  אי פרסום התנצלות, סמוך למועד שליחת המכתבים המכפישים למרות שזו נדרשה, החריפה את הנזק שנגרם לו והותירה אותו זמן רב, מבלי שתוקן העוול שנגרם לו וללא ריפוי הנזק לשמו הטוב ולמוניטין.

11. בכתב הגנתן טוענות הנתבעות - כי הפרסומים נשוא כתב התביעה היו אמת והיה בפרסומם משום עניין ציבורי.

12. לטענת הנתבעת 1, התובע השמיץ את בית הספר בו לימד, וכן את מערכת החינוך  אצל  גורמי חוץ , הורי תלמיד ופסיכולוג חיצוני,  באופן שהיה בו  להטיל כתם על כלל צוות המורים המקצועי של בית הספר.

לטענת הנתבעת 1, התובע כינה את אוכלוסיית התלמידים בבית הספר כ"מופרעים" כאשר המחנכת של אחת הכיתות שוחחה עם הורים ובאזניהם   נטען כי התובע צעק על גורמים מצוות ההוראה והניהול של בית הספר ולא הפסיק גם לאחר שהתבקש לחדול מכך.

כן נטען כי התובע התבטא בחריפות גם כנגד המפקחת במילים בוטות  וכינה אותה בביטויים שאינם מכובדים, גם כאשר נכחו תלמידים אשר שמעו את דבריו.

13.  לטענת הנתבעות, היה בפרסום עניין ציבורי -  לצורכי  ניהול נכון של עובדי הוראה במערכת החינוך ועל כן - הנתבעות חוסות בצל הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע על מרכיביו. כן טוענות הנתבעות להגנות העומדות להן  בסעיפים 13(9) , 15 (7) , 15 (8) , 15 (4) , 15(3) , 16 לחוק איסור לשון הרע.

הרקע הרלוונטי

14. עם חזרתו של התובע מתקופה של חמש שנות חופשה ללא תשלום לצרכי לימודים, על פי נוהלי משרד החינוך התובע לא היה זכאי ללמד בבית הספר שבו לימד קודם צאתו לחופשה ללא תשלום, ועל כן - שיבוצו מחדש היה בהתאם לצורכי המערכת על בסיס מקום פנוי, וללא מתן קביעות.

15. בשנת הלימודים תשס"א - שובץ התובע לשמש מורה מחליף בחינוך גופני , ובמשרה מלאה בבית ספר "זומר" ובבית ספר "וויצמן" שברמת גן,  כממלא מקום של מורים אשר יצאו לשבתון. כיוון שכך  -  לא הייתה לו קביעות בשני בתי ספר הללו.  בתום שנת הלימודים, מששבו המורים הקבועים מן השבתון - נבדקה האפשרות לשבצו בבתי ספר אחרים.

16. בשנת הלימודים תשס"ב - שובץ התובע כמורה מחליף בחינוך גופני ובמשרה מלאה בבית ספר "ארנון" ובבית ספר "עתיד" ברמת גן. הייתה אפשרות להשאירו כמורה קבוע בבית ספר "עתיד" גם בשנת הלימודים תשס"ג.

17. במהלך כל אותן שנים הנתבעת 1 הייתה המפקחת על התובע. מכח תפקידה, הייתה הנתבעת 1 מגיעה לבתי הספר שבו היה מלמד התובע, ושם פגשה בתובע ובמנהלות.

18.  בשנת הלימודים תשס"ג - שובץ התובע בבית הספר "קוממיות"  בבני ברק  (שכונת פרדס כץ), כממלא מקום של מורה שיצא לשבתון במלוא היקף משרתו , ללא פיצול בין שני בתי ספר , זאת למרות שבית - הספר לא יכול היה לתת לו את מלוא השעות להשלמת משרתו.  כך,  הושלמה משרתו ב-"שעות פרופסיונליות" לבית הספר "קוממיות". בעת מסירת עדותו בבית המשפט, משמש התובע מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי אשר ברמת אביב ג'.

פרסום לשון הרע

תכליתו של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 להגן בראש ובראשונה על זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב. ההגנות המנויות בחוק האמור, מטרתן – מציאת האיזון בין זכות זו לבין הזכות לחופש הביטוי שהיא זכות מזכויות היסוד במשטר יהודי ודמוקרטי.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע - מפרש מהי לשון הרע בזו הלשון:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד".

19.  וכן מגדיר הוא פרסום בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע:

"1. פרסום מהו

(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע"

20.  הפרסום הראשון- הוא הטופס, הפרסום השני, הוא מכתב השימוע מיום 30.06.2002.

הפרסום הראשון - הוא טופס אשר בכותרתו מצויינות המילים "מדינת ישראל, משרד החינוך, לשכת מחוז ת"א, אל: גף כח אדם בהוראה".

טופס זה נשלח מאת המפקחת, הנתבעת 1, והנדון  בו:  בקשה להעברה יזומה, היינו העברת התובע מבית ספר אחד למשנהו באותו מחוז. בפרסום הראשון, הוא  הטופס, מופיעים פרטי התובע ומקום עבודתו הנוכחי ולאחר מכן - מבין שלוש אפשרויות בטופס, מסומן כי הנימוק להעברה הוא "העובד אינו מתאים לסגל ההוראה, לאקלים הסביבתי", והטופס נחתם בחתימתה של הנתבעת 1 ובתפקידה כמפקחת מקצועית .

הפרסום השני -  הוא מכתב הליווי לטופס  הפרסום הראשון – יצא  ביום  30.06.02 גם הוא ממוען אל גף כח אדם בהוראה,  ובו  הסבר  המפקחת  בדבר הצורך בהעברה יזומה של התובע מבית הספר בו לימד, לאמור: "עופר גורם לתסיסה, ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר – דבר המקשה על תפקוד נורמלי וטוב של צוות הניהול וביה"ס בכלל".

הפרסום השלישי -  המכתב מיום 18.07.02  בכותרתו - מצויין מדינת ישראל , משרד החינוך, לשכת מחוז ת"א,  והוא מיועד אל מר שמואל גרוס,  מפקח המחוז, מאת: הנתבעת 1 - הפיקוח על החינוך הגופני, הנדון: עופר רזינובסקי.

ובמכתב זה, הפרסום השלישי, מוסבר הצורך בהעברתו של התובע מבית הספר בו לימד אותה שנה, שנת הלימודים תשס"ב ועל החתום – הנתבעת 1 המפקחת על החינוך הגופני. נאמר בו בין היתר: "הוא גורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר, דבר שמקשה על תפקוד נורמלי וטוב של צוות הניהול וביה"ס בכלל...תמיד יש הערות וטענות לגבי האוכולוסיה אשר אינה תואמת את ראייתו את מערכת החינוך הרגיל..."

21. אומר מיד - אין חולק כי שיגור המכתבים והטופס, עומדים בתנאי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, ומתקיים בהם יסוד הפרסום.

השאלה היא - האם התקיים בתוכנם של המכתבים/הפרסומים, או באיזה מהם, יסוד לשון הרע על פי החוק.

ביהמ"ש יבחן לצורך הקביעה אם היה בפרסומים - בטופס או במכתבים - משום הוצאת לשון הרע, לא על פי המבחן הסובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי  ליבו של התובע, אלא - על פי מבחן אובייקטיבי.

מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע.

ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון , פד"י נ"ו (2) עמ' 607 בעמ' 617.

22.       במילים אחרות - בבואנו לבחון האם ביטוי מסויים עולה כדי לשון הרע - איננו שואלים מה הייתה כוונתו של המפרסם, או מה הבין אדם פלוני - התובע - מהפרסום, אלא מחפשים אנו אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי כפי שמבין אותו האדם הסביר הקורא את הטופס והמכתבים בכללותם ובהקשרם.

ראה: ע"א 723/74 הארץ נ. חברת החשמל , פד"י ל"א (2) 281 בעמ' 300-301.

23. די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עמו, ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה:

"נראה לי המבחן ללשון הרע והוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם - לפי מידת הפגיעה המצוייה בחוק - בקרב החוג שעימו נמנה לפי המקובל והנהוג באותו חוג. ועל לשון רעה היא , אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו , ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כלשהי בעיני רובו של הציבור.

ולו זו בלבד, אלא כך הוא, גם אם המקובל באותו חוג מצומצם ניראה מוזר ותמהוני בעיני אדם הרגיל והחושב נכונה ... הפרסום, אם כוזב הוא , יהיה בו משום לשון הרע, בהתחשב בנורמה החברתית המקובלת בחוגו של ראובן".

ראה: ע"א 466/83 שאהה נ. דרדריאן , פד"י ל"ט (4) 734 בעמ' 750.

24. הנתבעת 1 כינתה את התובע :

א.        כמי שגורם "לתסיסה ולדמורליזציה בקרב המורים בבית הספר.

כמי שדפוס התנהגות זה חוזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר בהם עבד בשנתיים האחרונות".

ב.        כי לתובע – "תמיד יש הערות וטענות לגבי האוכלוסייה אשר אינה תואמת את ראייתו / תפיסתו את מערכת החינוך הרגיל".

ג.         כי התובע "אינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי".

25. האם מהווים הביטויים הללו  פרסום לשון הרע כמשמעו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ?

26.  הביטויים הללו  (א) (ב) ו-(ג) דלעיל  אשר הנתבעת 1 פירסמה בטופס ובשני המכתבים, הינם ביטויים של  הערכה שלילית ביותר לגבי כישוריו המקצועיים של התובע  כמורה במקצועו.

27. תיאורו של התובע כמי ש"אינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי, כמי שגורם לתסיסה ולדמורליזציה בקרב צוות המורים , כדפוס התנהגות החוזר על עצמו ב-4 בתי ספר בהם עבד בשנתיים אחרונות וכמי שתמיד יש לו הערות לגבי האוכלוסיה (של התלמידים) אשר אינה תואמת את ראייתו ותפסיתו את מערכת החינוך הרגיל"  -   מרמזת על אופיו של התובע כאדם בעייתי , תכונה שאיננה ממעלותיו של מורה בין מורי ישראל.

28. מהדבק הדברים,  עלול הקורא הסביר להאמין, כי התובע , נעדר כל יכולת להסתגל ולהשתלב במערכת לימודית, חינוכית, בית-ספרית, ובעל דפוס התנהגות קבוע אשר לא  עומד לשביעות רצונם של צוות העובדים עמו.

29. מן הביטויים שבפרסומים עולה כי לא רק שאין לתובע יכולת להשתלב במערכת חינוכית ולסגל המורים והמנהלים, מפני שאינו מתאים לסגל הוראה, אלא שהתובע אף "מתסיס" ו – "גורם לדמורליזציה" בקרב המורים בבתי הספר בהם הוא עובד.

30. כן משתמע מן הביטויים בהם כינתה הנתבעת 1 את התובע בפרסומים כי  התובע בדפוס ההתנהגות ובמעשיו החוזרים על עצמם, אינו יכול עוד לעסוק  בהוראה נוכח חוסר הסתגלותו למערכת החינוכית, לרבות אי ההתאמה בתפיסתו את אוכלוסיית התלמידים במערכת החינוך הרגיל, להבדיל ממערכת החינוך המיוחד.

31.  הטלת דופי זו בתובע, כמי שאינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים סביבתי, והתנהלותו כמורה בבית הספר הן כלפי צוות המורים , צוות הנהלה והמנהלה, כמי שמתסיס וגורם לדמורליזציה,  כמו גם מול אוכלוסיית התלמידים, שלגביה יש לו תמיד הערות, התנהלות שאיננה מתאימה למערכת החינוך הרגיל - עלולה בהחלט לפגוע בעיסוקו ובמקצועו, לבזותו אם לא בעיני החברה בכללותה, אזי למצער בחוג חבריו למקצוע – המורים בכלל והמורים  לחינוך גופני בפרט.

32.  הנתבעת 1 - אכן מנמקת מדוע היא סבורה כי הנתבע הוא גורם "לתסיסה ולדמורליזציה" בקרב המורים בבית הספר - בכך שדפוס התנהגותו חוזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר בהם עבד בשנתיים האחרונות, ובכך שמעיר הוא הערות לגבי אוכלוסיית התלמידים - אולם - הסבר זה אינו משכך  את עוצמת הפגיעה בשמו  הטוב של התובע כמורה מקצועי בעל נסיון רב שנים.

33.  ממכלול הדברים צפה ועולה  דעתה השלילית, הברורה של הנתבעת 1 על כושרו והתנהלותו של התובע כמורה לחינוך גופני, וכן פקפוק, אם לא למעלה מכך, ביחס ליכולתו של התובע להיות מורה ראוי.

34. הפרסום איננו בבחינת הבעת דעה. בהיותה הבעת דעה שלילית על אדם העלולה לגרום לאחת הפגיעות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שתהא "לשון הרע". מתכנם של הפרסומים עולה כי מיוחסים לתובע מעשים חמורים, כאדם בכלל, וכמורה לחינוך גופני בפרט – כמי שמתסיס וגורם לדמורלזיציה. משכך – יש בפרסום כדי להשפיל את התובע, ולעשותו מטרה לבוז ולשנאה.

אשר על כן - אני קובעת כי במכתביה של הנתבעת 1 היה משום הוצאת לשון הרע על התובע, הן עלי פי הוראות סעיף 1 (1) לחוק, והן על פי סעיף 1   (2) לחוק.

אולם בכך לא תמה דרכנו בפסק הדין.

35. לטענת הנתבעת 1 - עומדות לה כאמור ההגנות בהתאם לסעיפים 14 (אמת הפרסום), הגנה מוחלטת בסעיף 13 (9) (חובת המפרסם בעשיית הפרסום על פי דין או הוראה של רשות מוסמכת) , סעיף 15 (7) (הבעת דעה על התנהגות או אופיו של הנפגע בעניין שבו הנתבעת 1 ממונה על הנפגע) , סעיף 15 (8) (תלונה שהוגשה למישהו ממונה על התובע).

הגנת אמת בפרסום

36.  סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע שלשונו -

"הגנת אמת הפרסום  במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

על מנת שהנתבעת 1 תהנה מהגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, עליה לעמוד בשני תנאים במצטבר, די בכך שאחד התנאים לא יתקיים, כי אז הגנה זו לא תעמוד לה.

התנאי הראשון - כי הפרסום הוא אמת מבחינה עובדתית .

התנאי השני - כי יש בפרסום עניין ציבורי.

ראה: ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ. חלוץ , תק-על 2001 , 3 , 399 בעמ' 405 ;

וראה: א. שנהר , דיני לשון הרע , (הדפסה שנייה 2001 ) נבו הוצאה לאור בע"מ .

הבחינה האם הדברים שפורסמו היו "אמת", גם היא נעשית במשקפיים אובייקטיבים, אלו של הקורא הסביר, היינו - מה הקורא הסביר הבין מהפרסומים, והאם ניתן להוכיח כי הדברים שפורסמו אכן ארעו.

העדים

בפני בית המשפט העידו עדי התובע – התובע בעצמו; הגב' נחמה חייט, מורה לחינוך גופני בבית ספר "ארנון" ברמת גן מזה 16 שנים; הגב' אירנה גולוד, מורה לחינוך גופני בבית ספר "עתיד" ברמת-גן.

הנתבעת 1 העידה לעצמה. כן העידו מטעמה – גב' מלי נוימן, מנהלת בית ספר "זומר" ברמת-גן מזה 9 שנים; גב' זהבה שוורץ, מנהלת בית הספר "עתיד" ברמת-גן מזה 17 שנים, גב' רוני שעשה מי שכיהנה בשנת הלימודים תשס"ב כמנהלת בית הספר "ארנון" ברמת-גן, וגב' נורית ריטר מנהלת בית הספר "וייצמן" ברמת-גן.

האם הדברים שפורסמו היו אמת?

37. הנתבעת 1 העידה כי מסקנותיה אודות התובע אשר הולידו את התייחסותה המקצועית נבעו מהיכרות שוטפת עם התובע ושיחות עם מנהלות בתי הספר.

38. גירסתה זו של הנתבעת 1 קרסה מיניה וביה, ולא נותר ממנה כמעט דבר בסיום עדותן של ארבע מנהלות בתי הספר אשר העידו. אף בסיום עדותה בחקירה הנגדית של הנתבעת 1 עצמה, חזרה בה הנתבעת 1 מדבריה.

39. בסעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית מעידה הנתבעת 1 ואומרת - כי טענותיו של התובע באשר לאוכלוסיית בית הספר והתייחסותו השלילית למערכת החינוך והעומדים בראשה גרמה "לתסיסה ודמורליזציה" בקרב המורים. התבטאויותיו היה בהן כדי לגרום למורים לחוסר מוטיבציה ותיאור זה עלה מתיאור שיחות שערכה עם מנהלות בית הספר "עתיד" ו"ארנון" אשר ביקשו שלא לשבץ עוד את התובע בבתי הספר שלהם.

40. במכתבה מיום 30.06.02 ציינה כי דפוס התנהגות זה חזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר בהם עבד התובע בשנים האחרונות. מדברים אלה חוזרת בה הנתבעת 1 בתצהיר עדותה הראשית. בסעיף 20 לתצהיר העדות הראשית, הנתבעת 1 אומרת כי מבית הספר "ויצמן" - לא קיבלה תלונות דוגמת התלונות מבתי הספר "עתיד" ו"ארנון" - ואילו לגבי בית ספר "זומר"  - אין הנתבעת 1 אומרת דבר ביחס להתנהלותו של התובע - מטוב ועד רע.

במילים אחרות - "דפוס התנהגות זה חוזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר" -  כבר בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 1  הפך להיות  "בכל שני בתי ספר". לשון אחר – ביטויה של הנתבעת 1 בפרסום הראשון כי התובע "איננו מתאים לאקלים סביבתי" הוכח כפרסום שאיננו אמת ביחס להתנהלותו בבית ספר "זומר" ובבית ספר "ויצמן".

41. כעת נבחן את חומר הראיות שהובא ביחס לדפוס התנהגות החוזר על עצמו, למעשה רק בשני בתי ספר, על פי עדות הנתבעת 1,  בכך שהתובע " מתבטא בביטויים הגורמים למורים  לתסיסה ודמורליזציה". וכי לתובע - "תמיד יש הערות וטענות לגבי האוכלוסייה אשר אינה תואמת את ראייתו / תפיסתו את מערכת החינוך הרגיל".

42.  ודוק.  הביטויים הללו, כעולה מן האמור במכתביה של הנתבעת 1, ועל פי הנטען על ידה,  הם ציטוט של דברי מנהלת בית הספר "ארנון" הגב' רוני שעשה, ושל דברי הגב' זהבה שוורץ, מנהלת בית הספר "עתיד".

43.  הכלל הוא שמפרסם  (הנתבעת 1 ) החוזר על דברי זולתו  ( מנהלות בית ספר), לא יוכל בדרך כלל להינות מהגנת "אמת בפרסום", באמצעות הטענה כי  האדם אותו ציטט אכן אמר את הדברים.

ראה: 36/62 עוזרי נ. גלעד פד"י ט"ז 1553 בעמ' 1559.

44. לצורך הוכחת הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) אין הנתבעת 1 יכולה להסתפק בכך שהפרסום היה  דיווח  נכון על  תוכנן של תלונות של המנהלות. הנטל עליה להוכיח את אמיתות  הטענות שהועלו על ידי המנהלות הללו בתלונותיהן. הבחינה צריכה להיות איפוא – כפולה, ראשית האם תוכן תלונתן של כל אחת מן המנהלות,  אכן נמסר על  ידיהן לנתבעת וכן -  האם תוכנן  - אמת.

45. נפתח את הדיון איפא בתלונותיה של הגב' רוני שעשה, מנהלת בית ספר "ארנון".

בית ספר "ארנון", הממוקם בשכונת "נוה יהושע" ברמת-גן,  הנחשבת    -   בעיני המנהלת  גב' רוני שעשה,   כשכונת מצוקה,  ודורות המשך של אותה מצוקה (עמ' 42 שורות 16 – 19 ), "בית ספר קשה", על פי עדות התובע כי "יש לו רקע סוציואקונומי קשה של ילדים  מנווה יהושע, וילדים עם צרכים מיוחדים " (עמ' 29   שורות 5-9).

46. אחת הבעיות הקשות איתן נאלץ צוות המורים ומנהלת בית הספר  "ארנון" להתמודד בשנת הלימודים תשס"ב היתה אלימות בקרב התלמידים.

התובע בעדותו תיאר באופן  פלסטי את התנהלותם של מי מהתלמידים בהפסקות: "הסיטואציה היתה שהילדים בהפסקות היו רצים ומנסים לשרוף את המזגנים, ...אם היינו מגיעים בבוקר ורואים את הבאנגים תלויים על הגדרות."  ( עמ' 30  שורות 4-6  ).

47. עד כדי כך הגיעו הדברים שהמנהלת, גב' רוני שעשה, אף נזקקה במהלך עבודתה שם בבית הספר, ללווי צמוד של איש אבטחה פרטי מטעם עירית רמת-גן,  נוכח איומים שאיימו עלייה הוריו של תלמיד שהיה מיועד להעברה לבית ספר מיוחד.

48. עדותה של גב' שעשה היא כי התובע היה מדבר על אוכלוסיית בית הספר, בטענה כי מדובר באוכלוסיה קשה ודלה מנטאלית, ודיבר על התמודדות קשה עם הילדים.

49. התובע איננו מכחיש כי הביע דעתו  כי בית ספר "ארנון" הוא בית ספר קשה, כי יש לו  רקע סוציו-אקונומי קשה של ילדים עם צרכים מיוחדים.  התובע איננו מכחיש כי שוחח בנושא,  בשיחות שקיים בחדר המורים  עם צוות המורים (עמ' 29 שורות 4 –12).

50. הגב' רוני שעשה מעידה כי התובע נהג להביע בחדר המורים  תרעומת על מערכת החינוך אשר כמערכת, אין בה פתיחות נדרשת, והיא איננה מאפשרת  לפעול ולעשות.  על פי עדותה, בחדר המורים,   התובע הביע דעתו  כי -  בשל כך  יכולתם של המורים, כצוות מורים וכצוות עובדים במערכת  מוגבלת. כמו כן  הביע דעתו כי מערכת  החינוך מגלה חוסר אונים  מול  המשקל הרב שיש להורים במערכת החינוך אשר  אף היא מאיינת את יכולתם של המורים לפעול ולעשות בתחום בית הספר.

51. הגב' שעשה מאשרת כי התובע לא היה היחיד שהביע תרעומת וחוסר שביעות רצון מאופן פעולת המערכת. תלונתה היא כי התובע חזר על ביקורתו זו,  שוב ושוב,  בפורום של חדר המורים, בישיבות מורים,  ואף בפורום של חדר המנהלת.  המנהלת חשה כי המורים חושבים שבית הספר נתון במשבר, כי קיים קושי של התנהלות מול התלמידים וכי לא ניתן לעשות הרבה. על פי עדותה – "לא מעט מורים היו שותפים לדעתו" (עמ' 44 שורות 13-14).

52. המנהלת  הציבה  לעצמה  ולצוות מורי בית הספר אתגר -  לטפל בנושא האלימות בבית הספר, תוך  העברת  מסר  למורי בית הספר  - כי בידי המורים היכולת לפעול ולעשות לשינוי המצב. התובע  טען שלא כך – תוך שהוא  מדבר על אוזלת ידה של המערכת ( עמ' 47 שורה 2). מורה נוספת הצטרפה לדעתו בגלוי. מורים דיברו על כך שהתובע צודק,  והיו שותפים לדעתו (עמ' 50 שורה 14).

53. מנהלת בית הספר מעידה כי המונולוגים שנשא התובע בגנותה של מערכת החינוך בישיבות מורים, כשהיה צריך לקדם  נושאים  בית ספריים,  ביקורתו  הגלוייה והקולנית של התובע הפריעה את  מהלך הפעילות . על כן, ראתה בתובע כ"מי שגורם להתססה  בקרב צוות המורים" של בית הספר  (עמ'    50).  מעמדתה זו – חזרה בה הגב' שעשה בהמשך עדותה בבית המשפט.

54. במהלך אחד מביקוריה של הנתבעת 1  בבית הספר, ולאחר שצפתה במהלך שיעור שהעביר התובע לתלמידיו, התקיימה בחדרה של המנהלת ישיבה בהשתתפותו של התובע, הנתבעת 1, המנהלת וסגניתה. התובע העלה גם בפורום הזה את דברי הביקורת שלו בדבר  אזלת ידה של מערכת החינוך.

55. המנהלת, תוך שינוי גירסתה, מעידה כי ראתה בהתבטאותו זו דווקא  משום ביקורת בונה ( עמ' 47 שורות 1 – 6 ). כך גם מסכימה המנהלת  כי לא היה כל פסול בכך שהתובע השמיע את דברי ביקורתו על המערכת באזניה של המפקחת  - הנתבעת 1,  וכי  היא הכתובת הנכונה להשמיע דברי בקורת לאוזניה.

56. בנוסף - לא מצאה המנהלת,  גב' שעשה,  כל פסול בכך שהביקורת של התובע הובעה בפני המפקחת ומורה נוספת שנכחה באותו מפגש. "אנחנו חיים במדינה דימוקרטית ואנו רוצים שצוות  בית הספר, יחווה דימוקרטיה", אמרה. (עמ' 47 שורות 12-13 ).

57. גב' שעשה הכירה את התובע במהלך שנת לימודים אחת בלבד, כמורה להתעמלות אשר על פי עדותה,  "עשה את תפקידו לשביעות רצוני כמורה להתעמלות, וכאיש צוות – היה נכון לעזור ולהרתם לכל משימה. המורים בסך הכל אהבו אותו" (עמ' 51 שורות 6 –9).

58. המנהלת רוני שעשה המשיכה ותיארה את עבודתו של התובע כמורה להתעמלות: "כמורה להתעמלות  באמת השיעורים שלו היו בנויים היטב, המחוייבות שלו לצאת לשיעור בזמן, לטפל בכל ילד שנפגע, באמת היתה ראוייה להערכה..." ( עמ' 52 שורות 12-13 ).

59.  הגב' שעשה הנהיגה בבית ספר "ארנון" משוב מורים.

המשוב לא היה אנונימי. והנה  מה שכתבה הגב' שעשה בעצמה,  על התובע במשוב המורים – " לעופר – על הציניות הרבה, על ההומור השחור ועל כך  שאי אפשר בלעדיך" (ת/2).

עיון באותו משוב מעלה את אשר כתבו מורים בבית הספר "ארנון" באותה שנה על התובע:

"מצטרפת לדבריה של רוני על ההומור והעניין והצחוקים בקיצור "התיבול" בחדר המורים.  גל"

"לעופר – מצחיק משעשע, נותן גיוון לחיים, שלעיתים הם מאד קשים. רנית"

"לעופר – על היותך גבר אמיץ ורחב לב, בחדר מורות שכזה, על ההתמדה והפרגון. יפה"

"לעופר – מאחורי השריון המוצק מסתתר לב ענק עם איכפתיות ואחריות רבה. מלי."

"לעופר – שבזכותך הרגשנו בכל ישיבה את הצד השמח והעליז בחיים ובעבודה. תודה. אילנית."

"לעופר – שכל ישיבה אפורה נהפכה להיות מעניינת וצבעונית בזכותך".  רינה"

"לעופר – על  שפיך ליבך תמיד שווים.  אביבית".

60. בספר המחזור של תלמידי בית הספר "ארנון" לשנת הלימודים תשס"ב כתבו  התלמידים (ת/3 –4)  "עופר רזינובסקי –  אותנו מחניים וכדורסל לימד לשחק.  איתו כל שעור עבר ממש בכיף, לא הכריח אף אחד במשחקים להשתתף, ליבו הטוב ממנו משתקף".

עדותה של הגב' רוני שעשה היא כי צוות מורי בית הספר  היה מריר. על פי עדותה, התובע  בביקורתו החצין את  המרירות ותחושת חוסר האונים, והיה בכך כדי להוסיף לאווירת חוסר האמון ביכולות צוות המורים שגם כך שרתה אז בבית הספר,  על פי סקר שנערך בחדר המורים באותה שנה בנוגע למסוגלות צוות המורים (סעיף 9 לתצהיר רוני שעשה ובעמ' 54  מול שורות   1 -10). משקל עדותה זו של הגב' שעשה הוא משקל נמוך ביותר, משלא הציגה את הסקר עליו העידה כי נערך בקרב צוות מורי בית הספר.

61. עוד העידה גב' רוני שעשה כי  התובע "כמורה להתעמלות המחוייבות שלו באמת ראוייה להערכה, ועדיין – בבית ספר שאני רוצה לנהל אותו,  ואני רוצה להתקדם ולקדם את בית הספר, אם אני רוצה להניע את חדר המורים לתחושה של מסוגלות   – עופר הוא גורם בעייתי."  (עמ' 52 שורות 13  - 16).

"במקום שאני הייתי בו, ובצרכים של בית הספר שהייתי בו, מבחינתי להרפות ידיים של מורים זו התססה".

ש. ומניין לך שידיהם של אותם מורים נרפו מתוך זה?

ת. מתוך הביצוע שלהם.

ש.  והם פנו אליך ואמרו לך, תשמעי דבריו של עופר מרפים את ידינו?

ת.   דיברו על כך שהוא צודק והם שותפים לדעתו.

ש. ז"א, לא רק שלא הרפו את ידיהם אלא אפילו אמרו שהם רואים שיש בן אדם שאומר דברים צודקים.

ת.  אמרתי לעופר – שהוא במסגרת, והתחושה של היכולת של המורים היתה מאד מצומצמת. " (עמ' 50 שורות 6-17).

62. אין ספק שעמדתו הערכית של התובע, ביחס  לתכנים מסויימים שביקשה המנהלת ליישם בבית הספר היתה כלשונה "בעייתית"  עבורה. התובע היווה עבורה  עוד גורם שצריך להתמודד עמו, להצדיק את תפישתה,  ולשכנע בה  עם זאת -: " הוא  לא יצר את התחושה של חוסר המסוגלות של המורים " (עמ' 54 שורה 9 ).

63. נוכח כל אלה עולה אם כן השאלה המתבקשת   -   האם בשיחה עם הנתבעת 1, המפקחת, אמרה המנהלת גב' שעשה  כי נוכח כל אלה  התובע  גורם ל"התססה ולדמורליזציה"?

64. בעדותה הראשית – מתחמקת העדה גב' שעשה מן השאלה, איננה משיבה עליה ובמקום זאת, מתארת את התובע כאדם מריר.

65. בחקירתה הנגדית, בתחילה אמרה  - "שכן" (עמ' 48 שורות5-6),  ולאחר מכן, עומתה עם שיחה שהתקיימה  בינה לבין התובע בנושא, ובמהלכה הכחישה מספר פעמים  כי  אמרה כך לנתבעת -  נשאלה שוב  -  אם אמרה לנתבעת כי התובע הוא גורם לתסיסה ולדמורליזציה בבית הספר, והפעם השיבה -  תשובה הפוכה: "את המילה דמורליזציה לא אמרתי" (עמ' 49 שורה 17).

66. משכך, הוכח כי מנהלת בית הספר "ארנון", הגב' שעשה – לא התלוננה בפני הנתבעת 1 כי התובע גורם לתסיסה  ודמורליזציה בקרב המורים בבית הספר.

67.עולה ממכלול עדותה כי אין דעתה  כדעת הנתבעת 1, לפיה התובע אינו מתאים לסגל ההוראה, לאקלים הסביבתי. די אם נזכיר את דברי ההערכה שאמרה  הגב' שעשה על התובע הן בעדותה בבית  המשפט, והן במשוב המורים על המורים  שקיימה בבית הספר "ארנון".

68. באשר לאימרת הנתבעת 1 כי לתובע תמיד יש הערות וטענות לגבי האוכלוסייה אשר אינה תואמת את  תפיסתו  את מערכת החינוך הרגיל, הרי שהוכח במקרה של גב' שעשה כי היא עצמה  תיארה את אוכלוסיית התלמידים בבית הספר "ארנון" כאוכלוסיית תלמידים של דור שני לאוכלוסיית מצוקה, וכי: "היום אני מנהלת בית ספר אחר שממוקם באיזור סוציו-אקונומי טוב יותר, אינני רואה הבדל בין אוכלוסיות התלמידים, ההורים יותר תובעניים מבעבר,  וגם הילדים, מן הסתם ההתמודדות איננה קלה" (עמ' 42 שורות 16-19).

69. אלה מילים דומות מאד להתבטאותו של התובע על אוכלוסיית התלמידים, על מעמדם של ההורים מול מערכת  של בית הספר והמנהלת (ראה בסעיף 6 לתצהיר עדותה של גב' שעשה).

70. התבטאות מסוג זה הן של התובע והן של מנהלת בית הספר ביחס לאוכלוסיית התלמידים - גם אם הובאה על ידי המנהלת בפני המפקחת כתלונה על התובע, הרי  מעצם התבטאותה של המנהלת ברור כי ההתבטאות הזו היא התבטאות נורמטיבית, ואיננה הופכת את התובע למי שאיננו מתאים לסגל ההוראה, לאקלים הסביבתי, גם לתפישתה של המנהלת.

71. על מערכת המתחים הבינאישיים ששררה בין התובע לנתבעת 1 העידה הגב' רוני שעשה. באחת הפגישות שהתקיימו בבית הספר עם הנתבעת 1, עלה נושא הקשיים של המורים לספורט, לאור מצוקות אובייקטיביות של חוסר במגרשי ספורט בבית הספר "ארנון", מציאות של קיום שיעורי ספורט מעורבים,  בנים-בנות בכתות ז' ו-ח'.   הנתבעת 1  הציעה הצעה לייעול  -  כי בית הספר יתמחה במקצועות  החינוך הגופני.  התובע, על פי עדותה של המנהלת התובע סבר כי "זה לא יילך שכן אוכלוסיית התלמידים איננה מתאימה לכך".

72. התובע מכחיש כי הביע עמדתו אשר לפיה בית ספר "ארנון" אינו יכול להתמודד עם הנושא של חינוך גופני, בגלל אופי אוכלוסיית התלמידים. עמדתו כנגד התוכנית המוצעת ע"י הנתבעת 1 נבעה ממספר שיקולים מקצועיים.

ראשית, על פי עדותו,  גם המורה הקבועה, גב' נחמה חייט, וגם הוא עצמו לא שותפו כלל בכל דיון בהצעה ליישום התכנית שכללה, בין היתר, ענפי קרב מגע.

שנית  -  באופן ענייני, בהיות התובע בעל דרגה בכירה של 4 חגורות שחורות בקרב מגע, הביע התובע את הסתייגותו, על פי נסיונו המקצועי "כי אי אפשר לקחת ילדים כאלה ללמד  אותם קרב מגע או טאי- צ'י, מה שהסתבר כנכון – הטאי צ'י החזיק כשבועיים".

"עלתה גם הצעת הנתבעת 1 לעשות  מיני גולף בבית הספר, התפקעתי מצחוק – כי הילדים בהפסקות היו רצים ומנסים לשרוף מזגנים, אז למה לבנות  מגרש מיני גולף, אם זה לא מחזיק. ההצעה הכי מצחיקה  היתה להשיג מהצבא איזה רשת הסוואה, או למתוח אותה כי לא היו לנו מגרשים, היינו עניים בדברים  כאלה" (עמ' 30  1-7 , עמ' 29 שורות 15-17) וכן  (עמ' 30 שורות 8-11). התובע מבטא את דעתו  - וללא מורא ופחד.

73. תגובתה של המנהלת לעמדתו של התובע ביחס לרעיונות שהועלו בתחומו המקצועי – מה גם שהועלו בפורום  וביוזמתה של הנתבעת 1  –  המפקחת ,  היא חדה וללא פשרות:

"ברור שלא היה מקום להמשך עבודתו של עופר בבית הספר, לא רק משום ששימש  כמורה מחליף, אלא גם משום שלא הזדהה עם  התוכנית".

(סעיף 8 לתצהיר עדותה של המנהלת גב' רוני שעשה.)

74. צא ולמד: על פי  תפישתה של מנהלת בית הספר -  מורה אשר איננו מזדהה עם תכנית פעולה מקצועית המוצעת ע"י המפקח המקצועי שלו, בתחום  המקצועי שלו -  אחת דינו – להיות מסולק  מהמשך עבודתו בבית הספר.

75. בעמדה זו תומכת גם המפקחת עצמה, הנתבעת 1 אשר חרצה דינו של התובע כי אינו מתאים לסגל ההוראה, לאקלים הסביבתי.

76. אין פסול בכך שהתובע הביע את דעתו  המקצועית ביחס לתכנית החינוך הגופני שהוצעה על יד הנתבעת 1. אין פסול בכך שמורה  מביע באופן  פומבי בחדר המורים,  את דעתו על מערכת החינוך ואפילו בנימה ביקורתית, מכח עקרון חופש הביטוי שהוכר במקומותינו כזכות על חוקתית,  אלא אף משום   שהתבטאות ביקורתית כלפי המערכת  היא  ראוייה, אף אם באה לידי בטוי באופן תדיר, כביטוי לדמוקרטיה בחדר המורים. תפקידה של מנהלת בית הספר, שאינו קל כלל ועיקר, כעולה מעדות הגב' שעשה, הוא בין היתר לעמוד ולהתמודד גם עם ביקורת מבפנים, ביקורת  עניינית של מורי בית הספר,  וליצור בתשובותיה למבקרים במעשיה  ובפעולותיה - אמון של המורים במערכת הבית ספרית .

77. בענייננו - הדרך בה נקטה המפקחת הנתבעת 1, הדרך הקלה -  להעמיד את התובע "כמתסיס וגורם דמורליזציה", איננה ראוייה, ואין לה תימוכין בעדות המנהלת רוני שעשה. המסקנה העולה היא- כי הנתבעת 1  בכתבה כי  "דפוס ההתנהגות חוזר על עצמו בכל ארבעת בתי הספר" – הוכח כי  בוודאי שאינה יכולה לתמוך אימרה זו על דבריה או תלונתה לכאורה של גב' רוני שעשה, מנהלת בית הספר  "ארנון".

תלונות מבית ספר "זומר" – האמנם

78. קושי בולט נוסף בעדותה של הנתבעת 1  עולה מן האמור בסעיף 11 לתצהיר עדותה הראשית, שבו היא  מתארת טרוניות ותואנות חוזרות ונשנות של התובע על אוכלוסיית בית הספר, התנהגותה, בעיות התנהגות של התלמידים והרכב הכיתות. עדותה של הנתבעת 1 היא כי  הטרוניות הללו לא באו כתאור מצב לשם  הבאתו לידי פתרון,  אלא מדובר בהתאוננות על מצב קיים כפי שראה אותו והיא מוסיפה: "התרשמות זו שלי תאמה את התרשמות מנהלת בית הספר "זומר" כפי שהובאה בפני אז". עדותה זו של הנתבעת 1 נסתרה אף היא מיניה וביה בעדות מנהלת בית ספר "זומר".

79. אין בעדותה הראשית של מנהלת בית ספר "זומר" גב' מלי נוימן,  כל עדות המתייחסת לטרוניות של התובע בקשר לאוכלוסיית התלמידים או התנהגותה. הגב' נוימן בעדותה הראשית מתארת את התובע כמי שנהג לצאת  בצורה בוטה ומתלהמת לעיתים הן כנגד המערכת והן כנגד הסתדרות המורים.  הגב' נוימן  לא ראתה כל קושי בביקורת זו  אלא  כאשר  הדברים קיבלו בטוי קולני ובלתי הולם במעמד הישיבה בחדר המורים:

"כל אחד יכול להביע  את דעתו , אבל כשיש ביקורת וכמו שעופר העלה את הביקורת זה לא צורה לומר: משרד החינוך, מה הם עושים, הם רק מחממים את הכסא".

לדבריה, דברי הביקורת שהעלה  התובע -  לא גרמו לבעיות  תפקודיות אצל  צוות המורים בבית הספר, או חלילה לרפיון ידיים -  "אבל זה מעורר גיחוך. מורה להתעמלות צריך להיות דמות חינוכית, כמו כל מורה. שהוא היה  מתחיל לפתוח את הפה – זה היה  מעורר גיחוך. לא לקחו אותו כל כך ברצינות כי הוא לא רציני" (עמ' 67 שורות 4-13, עמ'66 שורות 13-17).

80. הגב' נוימן לא התלוננה על התובע כי הוא גורם תסיסה ודמורליזציה בבית הספר. היא אישרה בעדותה כי לא אמרה לנתבעת כי התובע גורם להתססה ולדמורליזציה בקרב המורים, וכל שהיתה מוכנה לומר הוא כי התובע  מעורר פרובוקציה (עמ' 68  שורות13-14)

הגב' נוימן העידה  כי לתובע לא היו חיכוכים עם מי מהמורים.  ואכן התובע זכה לתעודת הערכה מבית ספר "זומר" תלמידי מחזור מ"ד, ומאת המנהלת הגב' מלי נוימן (ת/4).

81. גם הגב' נוימן אשר מנהלת את בית ספר "זומר" מזה כ-9 שנים,  מעידה כי אוכלוסיית התלמידים בבית הספר  היא מגוונת, ובשנה בה לימד התובע היו בכיתות הגבוהות ילדים עם בעיות התנהגות.

82.  "עופר בהתחלה ניסה לשים להם גבולות, ובשיחה אתי אמרתי לו אתה בא לשנה, תעשה כיף, לך עם הילדים, ואותה שנה באמת היתה בסדר עם הילדים. תזרום איתם. והוא  באמת הקשיב לי." (עמ' 66  שורות2-8) . עדות הפוכה, העידה הגב' נוימן בתצהיר עדותה הראשית, כאשר בסעיף 4 –5   ציינה כי התובע נתן לתלמידים לעשות כרצונם, וכי: "לא הייתי  נותנת לו להמשיך ללמד בבית הספר, בית הספר צריך להעמיד לילדים גבולות ברורים והוא לא עשה זאת".

83. העדר עקביות בעדותה זו של הגב' נוימן מעמיד בספק את אימרתה כי  לא היתה נותנת לתובע להמשיך ללמד בבית הספר. אם לא די בעדותה הסותרת שהבאתי לעיל,  הרי שמסתבר כי כאשר נקלעה בבית הספר "זומר" למצוקה, והיתה זקוקה למורה להתעמלות, לא היססה כלל לפנות לתובע אף לאחר הגשתה של התביעה הזו  בספטמבר 2004, וביקשה ממנו לקבל משרת מורה להתעמלות בבית ספר "זומר". " אני רוצה שתעבוד פה במקום תמי..היא לא עזבה ...אני רוצה לעזוב אותה, לא הסתדרנו.....אני מעוניינת שתבוא לעבוד אצלי." (עמ' 69  שורות 5-9). אלא שלתובע היה כבר שיבוץ ולא יכול היה להענות להצעתה.

84. התובע מכהן כמורה להתעמלות בבית הספר רמת אביב ג',  שאותו מנהל אחיה של גב'  מלי נוימן ועל כך העידה: "אמרתי לאחי, בתור מורה הוא בסדר, ובתוך חדר המורים – תשמור עליו" (עמ' 69 שורות 15-16 ). ולסיכום דבריה העידה כי " עם הילדים הוא תפקד נהדר" (עמ' 73 שורה 6), ואילו בחדר המורים "בצורה בוטה, התבטאויותיו היו מתלהמות, זו המשמעות של פרובוקציה"  (עמ' 70  שורות 11- 12).

הנתבעת 1, כך הוכח, לא יכולה היתה איפוא בפרסומיה לטעון כי הסתמכה על תלונות שקיבלה ממנהלת בית הספר "זומר".

בית הספר "ויצמן"

85. בבית הספר "ויצמן" אשר בניהולה של הגב' נורית ריטר, במסגרתו עבד התובע שש שעות שבועיות, עבד הוא לשביעות רצונה של המנהלת, מילא את תפקידו כראוי, ואף לו הייתה בידה הברירה והייתה צריכה להחליט אם לקבל את התובע כמורה קבוע בבית הספר, היתה מקבלה אותו. זו עדותה הסותרת מיניה וביה את הפרסומים של הנתבעת 1 אשר כללה בהם את תלונתה כביכול של מנהלת בית הספר "ויצמן". (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 11- 12).

86. דברים אלה עומדים אף בסתירה ברורה לעדותה של הנתבעת 1 לפיה  - התרשמותה של הנתבעת 1 על טרוניותיו של התובע,  בהתייחס לאוכלוסיית התלמידים, תואמת את התרשמותה של המנהלת של בית ספר "זומר" שכביכול הובאה בפניה, והן את עדותה של מנהלת בית ספר "ויצמן".

תלונות בבית ספר "עתיד"

87.  אף מעדותה של הגב' זהבה שוורץ, מנהלת בית הספר "עתיד", שהוא בית ספר אינטגרטיבי,  ואיננו מוגבל באזורי רישום של תלמידים, עמה היו לתובע  חיכוכים, לא ניתן להסיק  כי היו לתובע טענות בקשר עם אוכלוסיית תלמידי בית הספר. כך, גם אין טענת הנתבעת 1 כי גב' שוורץ התלוננה על התנהגות התובע "גרמה לתסיסה ולדמורליזציה" בקרב צוות המורים, נתמכת בעדותה של גב' שוורץ.

88.       בהגינותה, העידה הגב' שוורץ כי היו לה חילוקי דעות עם התובע על רקע התנהלותו, שלדעתה הייתה בלתי מתאימה, והיא ראתה לנכון להעיר לתובע.

בהזדמנות אחת, כך העידה, כאשר המורה סיגל  שהיתה מחנכת כיתה, ישבה עם הורה ונסתה לשכנעו לרשום את ילדו לבית הספר,  התפרץ לפתע התובע לחדר  בצעקה על המורה סיגל: "נמאס לי מהתלמידים המופרעים שלך". מעידה גב' שוורץ כי אותו הורה קיבל רושם שזהו בית ספר של ילדים "מופרעים", וכי האמירה הזו היתה מאד קשה למורות בית הספר.

מנהלת בית הספר העירה לתובע על כך בפורום חדר המורים, ובקשה ממנו שלא לדבר בגנות הילדים ליד הורים. על פי עדותה – התובע בשלב זה התפרץ כלפיה, עד אשר המורות האחרות, לטענתה, התערבו ובקשו ממנו שלא לקלקל את האווירה בחדר המורים.

התובע מכחיש  קיומו של ארוע כזה מכל וכל.  המורה סיגל לא הובאה לעדות לתמיכה בגירסה  הזו. לא הוצגה בפני בית המשפט אף לא עדות אחת של מורה כלשהי בקשר עם הארוע הזה.  עול ההוכחה, מעת שהתובע מכחיש את קיומו של הארוע, הוא על הנתבעת 1, ומשלא נתמכה עדותה של גב' שוורץ  בתמיכה נוספת כלשהי לגירסתה זו - הרי לא הורם נטל ההוכחה ביחס אליה. יתר על כן, התובע העיד מטעמו את המורה גב' אירנה גולוד, מי ששימשה כמורה בבית ספר "עתיד" תחת הנהלתה של גב' זהבה שוורץ, בתקופה בה לימד התובע בבית ספר זה, ועדותה הייתה כי התובע היה אהוב על כל המורים בבית ספר "עתיד" (עמ' 38 שורות 14-18).

 

89.       הגב' שוורץ מעידה כי לתובע היתה ביקורת על מערכת החינוך כמערכת פגומה, ולדידה – אפילו הדבר נכון – הוא מוציא  את הרוח מהמפרשים למורים (עמ' 62 שורות 7-12) , שכן מורים  רוצים  את הכוחות להתמודד (עמ' 56 שורות 14-15).  על פי עדותה - התנהגותו של התובע גרמה לנפילת מוטיבציה אצל המורות עליזה, ישראלה וסיגל. גם המורות הללו לא הובאו לעדות בבית המשפט. התובע מכחיש כי גרם לירידת מוטיבציה בצוות ביה"ס. נטל ההוכחה לא הורם, ואף גירסתה זו של העדה גב' שוורץ, נדחית.

90. התובע ומנהלת בית הספר "עתיד" לא ראו עין בעין את נושא חובת התורנויות. התובע טען כי על פי הכללים הנוהגים, מורה המלמד 8 שעות שבועיות איננו חייב בתורנויות בבית הספר או לשהות בו ב"חלונות" בין השעורים. לטענתו של התובע, הגב' שוורץ ביקשה לכפות עליו את עמדתה  בנושא זה, דבר שהיווה קרקע פוריה למריבות ביניהם.  ואכן, עולה מעדותה של הגב' שוורץ,  כי התובע נאלץ לעשות תורנויות "כי כולם עושים אצלי" ולא זכרה כי היו ביניהם ויכוחים על רקע זה. "אני חושבת שתורנות הוא כן צריך לעשות. עד חצי משרה כן צריך לעשות.." (עמ' 60 שורות 1-17).

אי הסכמות ביחס להיקף המחוייבות של התובע – בוודאי שאין בהם להפוך אותו למורה "שאינו מתאים לסגל ההוראה ולאקלים הסביבתי". אי הבנות מסוג זה יש להפנות לפורום המתאים ליישוב חילוקי דעות מסוג זה – ללא צורך בהגשת תלונה בדבר "אי התאמה לסגל ההוראה".

91.  אירוע נוסף אשר בעקבותיו ארע חיכוך בין המנהלת גב' שוורץ לבין התובע היה בעניינו של תלמיד בשם דרור. בסיום ישיבה פדגוגית שהתקיימה אצל המנהלת יחד עם התובע, והפסיכולוגית של התלמיד דרור, הביע התובע את תרעומתו על כך שהמנהלת, שלגירסתו חששה מאמו הכוחנית של התלמיד דרור, נמנעת מלהעבירו למסגרת של החנוך המיוחד, בעוד שלתלמיד אחר מאותה כיתה, הסובל מאותה בעיה, אך הוא בא מרקע סוציואקונומי נמוך, גורלו לא שפר עליו, והמנהלת החליטה להעבירו למסגרת חינוך מיוחד.  התבטאותו של התובע במעמד הפסיכולוגית של דרור כי: "מה שונה התלמיד בר מן התלמיד דרור, כשלבר לא יכולים לשכור פסיכולוגית שתטפל בו, וכך שני ילדים באותה כתה אינם זוכים לאותו יחס" – הביאה את המנהלת גב' שוורץ לרוגז רב על התובע. היא סברה כי היה בהתבטאותו כדי לגרום לעלבון לאוכלוסיית בית הספר, לבית הספר עצמו ומשום הטלת כתם על כלל צוות המורים.

92. התובע העיד כי אותה שנה הייתה שנת תשס"ב, השנה בה החלו להתרוצץ בין המורים שמועות ביחס לתוצאות דו"ח "ועדת דברת" שטרם פורסם. אחת מהן התייחסה לכך שייקבע יום לימודים ארוך, שמועה שהביאה להתמרמרות רבה בחדר המורים, בשיחות פרטיות בין המורים והתובע בכללם (עמ' 24 שורות 9-17). כך גם העידה המנהלת הגב' שוורץ. (עמ' 58 שורות 3-4) בכך מיישב התובע את טענת הנרגנות שהושמעה כלפיו ע"י המנהלת שוורץ.

93. המנהלת בעדותה הציגה גרסה שונה במקצת.

לטענתה – היקף משרתו של התובע בבית הספר "עתיד" עמד על 8 שעות שבועיות (במקום 32 שעות שבועיות בתקן מלא) והוא לימד בכיתות בית הספר הנמוכות. לשיטתה של המנהלת, התובע הביע נרגנות בלתי נלאית,  משום שחש שמערכת החינוך איננה מאפשרת לו לפרוש מן המקצוע בכבוד,  משום שלא לימד בכתות הגבוהות כפי שרצה,  ומשום שהועסק על תקן של ממלא מקום, זו השנה השנייה שהועבר מבית ספר אחד למשנהו ועל פי צרכי המערכת. העידה הגב' שוורץ כי עמדתו זו של התובע היתה בניגוד למצופה ממנו, שכן, אילו ביקש לקבל מעמד של קבע, היה עליו להמנע מלהשמיע ביקורת, לדבר סרה ללא הרף, כלפי משרד החינוך, כשחזר וטען כי המשרד אך ורק פוגע בזכויותיהם של המורים, ולטענתה אף התבטא כי הוא שונא את המערכת.

94. עדותה של המנהלת שוורץ היא כי הציעה לו לפרוש, ואף ביקשה לסייע לו בכך ע"י הזמנת המפקחת, הנתבעת 1 על מנת שתעביר אותו לבי"ס אחר ואכן הנתבעת 1 הוזמנה לביקור בבית ספר "עתיד".

95.  עם הגעתה של הנתבעת 1 לבית הספר: "עתיד", נצפה התובע על ידה עם קבוצת תלמידים. נטען כי היא נעצרה לברך את התובע לשלום שהשיב לה: "את ראית את הצ'פצ'ולו הזה?" נטען כי הילד שהיה שמן באופן ניכר, שמע את דבריו.

96. הנתבעת 1 העירה לתובע על התנהלותו כלפי אותו תלמיד, וכי היא "לא מוכנה שהתובע יכנה תלמידים בכינויים". העידה הגב' שוורץ כי בנקודה זו התנפל התובע על הנתבעת 1 במילים בוטות וחריפות, ובין היתר הטיח בה כי קיבלה את תפקיד המפקחת בזכות אמה, וכי היא לא תלמד אותו חינוך מהו.

97. בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 1, אין כל התייחסות של הנתבעת 1 להתבטאות כזו של התובע. גם הנתבע בעדותו (עמ' 26 שורות 15-16) מכחיש את הארוע, תוך שהוא טוען כי מעולם לא קרא לתלמיד בשמות כי זה אסור על פ י החוק, ומעולם לא פגע בילד או עלב בו.

גירסת המנהלת גב' זהבה שוורץ כי התובע "התנפל על הנתבעת 1 במילים בוטות וחריפות"  וכו' – משלא נתמכה אפילו בעדותה של הנתבעת 1 – לא הוכחה.

98. המנהלת, זהבה שוורץ, הצהירה בס' 11 לתצהיר עדותה הראשית כי מקובלת עליה המלצתה של הנתבעת 1 כי התובע "גורם לדמורליזציה והתססה בקרב המורים", דבר אשר הקשה על תפקוד בית הספר, נוכח המרירות הרבה שהפגין. והנה - חומקת הגב' שוורץ בחקירתה הנגדית בבית המשפט ואיננה מוכנה להעיד כי אמרה לנתבעת 1 כי התובע גורם "לתסיסה ודמורליזציה" בקרב צוות המורים.

99.  כל שהעידה בחקירה הנגדית היה כי: "אמרתי שעופר בהחלט גורם לתסיסה" (עמ' 63 שורה 3) ובהמשך:

ש.      האם אמרת לגב' טלי שעופר גורם להתססה ודמורליזציה?

ת.                 בהמשך אכן אמרתי.

ש.      אמרת באלה המילים?

ת.     במשמעות הזאת. זה היה לפני כמה שנים אני לא רוצה להגיד לך סתם.

ש.  מה זה במשמעות הזאת. מה התפיסה שלך את המשמעות 
" בהתססה ודמורליזציה"?

ת.               הוא מוריד את המוטיבציה של המורים, בכך שהוא מדבר נגד מערכת החינוך (עמ' 64 שורות 1 – 6)

ש.               עדיין להגיד על מישהו שהוא גורם התססה ודמורליזציה, זה כמו להגיד שהוא ממריד?

ת.        לא. התססה ז"א שמתחת לפני השטח, המרדה זה מעל לפני השטח.

ש.              ואיך בדקת מתחת לפני השטח אצל המורים?

ת.        בתחושה. והמורים התלוננו (עמ' 65 שורות 3-6)

100.  כאמור – התובע מכחיש מכל וכל כי גרם "להתססה או לדמורליזציה" בקרב המורים בבית הספר "עתיד". לא הוצגה בפני בית המשפט אף לא עדות אחת של מורה כלשהי כי זו אכן היתה התחושה. עול ההוכחה, מעת שהתובע מכחיש את הדברים, הוא על הנתבעת 1. משלא נתמכה עדותה של גב' שוורץ בתמיכה נוספת כלשהי לגירסתה, לפיה היו תלונות של מורים כי התובע גרם אצלם לירידה במוטיבציה – הרי שלא הורם נטל ההוכחה אף ביחס לטענה זו. כאמור, העדות היחידה שהובאה מחדר המורים בבית הספר "עתיד" היא זו של המורה אורנה גולוד שעל פי עדותה – התובע היה חביב על המורים בחדר המורים של בית הספר "עתיד".

עדות הנתבעת 1

101. בעדותה בבית המשפט מודה הנתבעת 1 כי אף מנהלת, של אף בית ספר, שבפיקוחה, לא התלוננה על התובע כי הוא גורם להתססה ולדמורליזציה בקרב צוות המורים (עמ' 74 שורה 5). הנתבעת 1 חומקת מלהשיב לשאלה אם שיגור המכתב מ-30.06.2002 ובו שני הפרסומים הראשונים, שוגר על ידה לפני או אחרי שהתובע הטיח בה כי את תפקידה קיבלה בזכות מעמדה של אמה במשרד החינוך. הנתבעת 1 מאשרת כי מסקנתה בדבר היות התובע גורם "לתסיסה ודמורליזציה" היא מסקנה שאיננה מתבססת על שיחות עם מורים, כי אם לאחר היכרות– של 4 מפגשים בסה"כ עם התובע ושיחות עם מנהלות בתי הספר, אשר אף לא אחת מהן העידה כי הלינה על כך שהתובע גורם לתסיסה ודמורליזציה בבית הספר שלה, ולא העידה כי התובע אינו מתאים לסגל הוראה. כך גם לא הוכחה טענת הנתבעת 1 כי התובע נהג להביע עמדתו על אוכלוסיית בית הספר בטון מזלזל, מתנשא ופוגע בכל פורום,   לרבות ישיבות מורים ופגישות עם גורמי חוץ.

102. בכ' הנתבעת 1 טען כי הדיוק במספר המנהלות מתלוננות על התובע המאוזכרות בפרסומים הינו פרט נלווה שאינו מהותי, כאשר הפרסום בכללו הוא אמת.

103. הלכה פסוקה היא כי אם הפרסום בכללו אמיתי הוא, הרי גם אם פרטים מסוימים אינם מדוייקים, עדיין יכול שתעמוד לנתבעת 1 ההגנה.

ראה ע.א. 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלהה אלמוג, פד"י מ"ו (5) 555, בעמ' 571-572.

104. אולם – וזו המהות המכרעת - התססה וגרימת דמורליזציה בקרב צוות המורים, כמו גם הבעת עמדה על אוכלוסיית בית הספר – בארבעה בתי ספר – בטון מזלזל מתנשא ופוגע – כעובדות – לא הוכחו. העדרן של ארבע תלונות של מנהלות שונות איננו "פרט נלווה", אלא מעיקרם של הפרסומים. שכן -  הכמות במקרה זה, שקולה ושוות ערך לאיכות.

105. יש להדגיש, כי מעת שהגורם הממונה על הנתבעת 1, מקבל פנייה מבוססת כביכול על תלונותיהן של ארבע מנהלות של בתי ספר – עובדה זו מעניקה את מלוא כובד המשקל להמלצתה של המפקחת, להעברתו לבית ספר אחר, ומבסס את קביעת אי ההתאמה.

106. לאור האמור אני קובעת כי הפרסומים לא היו אמת. לאור האמור אינני נדרשת לדון בפן השני של הגנת אמת בפרסום, דהיינו כי היה בפרסום עניין ציבורי.

אשר על כן, הגנת "אמת בפרסום" – לא הוכחה ע"י הנתבעות.

הגנת תום הלב

107. טוענת הנתבעת 1 כי פעלה בתום לב, והפרסום הרלוונטי נעשה בתום לב, הן משום שהנתבעת 1 המפקחת על עבודת התובע – מוטלת עליה חובה חוקית, מוסרית וחברתית להביא לידעת הגורמים (סעיף 15 (2) ) הרלוונטים את הנתונים אודות התובע; הן בהיות הפרסום הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד רשמי וציבורי כמורה המועסק על ידי משרד החינוך; הן בהיות הפרסומים הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד רשמי וציבורי כמורה המועסק על ידי משרד החינוך; הן בהיות הפרסום הבעת דעה על התנהגות, בעניין שבו הנתבעת 1 הייתה ממונה על התובע מכוח הדין ו/או חוזה; והן  בהיות הפרסום בגרימת תלונה לממונה על התובע מכוח דין ו/או חוזה במשרד החינוך (סעיף 15 (4), סעיף 15 (7); סעיף 15 (8) ).

108. הנתבעת 1 טענה כי פרסמה את הדברים בתום לב וללא כוונה לפגוע. אלא – שאין זהות בין השניים. גם פרסום ידיעה בהעדר זדון, עלול להיות שלא בתום לב. המועד הקובע לעניין קיומו או העדרו של תום הלב הוא מועד הפרסום. מניעיו של המפרסם – עשויים ללמד על תום לבו ככל שנדרש לגבי הגנות מסוימות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

עשיית הפרסום, מתוך מניעים טהורים – תהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב, בעוד שעשייתו בזדון - תלמד על העדרו. יש ויסוד תום הלב לא מתקיים,  על אף שהפרסום נעשה ללא כל זדון, ובהעדר כוונה לפגוע. כך למשל – המנעות מנקיטת אמצעים סבירים, על מנת להווכח מראש אם הפרסום הוא אמיתי – מהווה אינדיקציה לחוסר תום לבו של המפרסם.

109. על כן, אחד הקריטריונים המרכזיים לבחינת תום הלב היא השאלה – האם המידע  נבדק ע"י הנתבעת 1, באמצעים סבירים, שאז ניתן  לומר שהפרסום נעשה בתום לב. כאמור הנתבעת 1 הגיעה לבית הספר "עתיד" על מנת לברר עם המנהלת גב' שוורץ המשך העסקתו בביה"ס, אולם השיחה החלה בנזיפת הנתבעת 1 בתובע שכינה לדבריה תלמיד "צ'פצ'ולו".

המסמך הראשון מ 30.06.2002 נערך על ידי הנתבעת 1 לאחר שהתובע "השתלח" בה והתייחס להשמתה בתפקידה, כפועל יוצא מקשריה של אמה במשרד החינוך,  זו עדותה של המנהלת, גב' שוורץ.  הנתבעת 1 לא הוכיחה כי היו בידיה תלונות של מנהלות בית הספר, פרט לזו של גב' שוורץ כנגד התובע,  או כי הכירה את התובע היכרות שוטפת  (פגשה בו בסך הכל 4 פעמים, כולל מפגש מורים בתחילת השנה, עמ' 76).

110. על גישתה השלילית של הנתבעת 1 כלפי התובע ניתן ללמוד מכך שכאשר נכחה בישיבת צוות בביה"ס "ארנון" יחד עם התובע שהשמיע התבטאויות חריפות לטעמה כנגד אוכלוסיית בית הספר, "הגיעו מים עד נפש" מבחינתה  והיא ביקשה ממנו לצאת מן הישיבה. הנתבעת 1 בתפקידה כמפקחת, – לא הזמינה את התובע אליה, לאחר אותו אירוע, לשיחת בירור

111. הנתבעת 1 מודה כי מכתבי ההעברות היזומות - "הפרסומים" נשלחו על ידה אחרי שני האירועים הללו, מבלי ששיגרה לתובע עותקים מן המכתבים ששיגרה לפיקוח המחוזי. היא מודה כי היה עליה לעשות כן. כלומר, הנתבעת 1 מעידה – כי לא זו בלבד שלא פנתה אל התובע בניסיון הדברות ביחס להמשך שיבוצו, אלא שאף לא טרחה לשגר לו את העתקי מכתביה לפיקוח המחוזי.

112. בנסיבות העניין, שיגור מכתביה לפיקוח המחוזי ללא קיום הליך מלא ושלם  של "שימוע" ומבלי ליידע את התובע בדבר משלוח המכתבים, שולל את תום לבה של הנתבעת 1, זאת משום שלא נקטה באמצעים סבירים, בנסיבות העניין כדי לקבל ולברר את תגובת התובע, יחד עם שיגור המכתבים, וצירוף תגובתו אליהם. הגם שמסקנתי היא כי לנתבעת 1 לא עומדת הגנת תום לב כלל ועיקר אמשיך ואבחן את הנסיבות הספציפיות להגנות האחרות להן טוענת הנתבעת 1.

סעיף 15 (2)

113. טוענת הנתבעת 1 כי היתה עליה חובה חוקית מוסרית וחברתית לפרסם את העניין משום היותו מורה, אשר לטענת  הנתבעת 1 איננו מתאים לסגל ההוראה בבית הספר.

סעיף 15 (2) קובע:

"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"

למפקחת על המורים יחסים מיוחדים עם המורים הנתונים לפיקוחה. יחסים  אלה מטילים על הנתבעת 1 חובה מיוחדת לערוך דוחות לגבי התנהלות ותפקוד המורים שבפקוחה, ואלה הם דברים אשר כמפקחת, הנתבעת 1 חבה חובה להזהיר בפני תקלה, או חלילה סכנה הנשקפת לתלמידים, או לסגל הוראה בבית הספר. עם זאת – אין להרחיב עיקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום של מפקח על מורה הנתון לפיקוחו השולל את כושרו ו/או את יושרו של אותו מורה בהתנהגותו כמורה בבית הספר.

114. בנסיבות ענייננו – משהגעתי למסקנה כי לא היה לנתבעת יסוד של אמת לכתוב את דברי הפרסומים במכתביה ששגרה למפקח על המחוז; כי האמור בדברי הפרסום כי התובע אינו מתאים לסגל ההוראה כי הוא מתסיס וגורם לדמורליזציה וביחס להתייחסותו לאוכלוסיית התלמידים – לא היו דברי אמת והנתבעת 1 לא נקטה לפני שיגור המכתבים ובהם הפרסומים, אמצעים סבירים להיווכח כי הדברים אינם אמת, ולפיכך לא תעמוד לה הגנת החובה אשר בסעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15 (4)

115.  זו לשונו של סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי רשמי או ציבורי, או על אופיו,עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות".

המפקחת – הנתבעת 1 היא "האחראית" מטעם משרד החינוך על המורים המקצועיים, בתחום בו היא משמשת בתפקידה. עליה לעשות לשם הבטחת התנהלות תקינה של המורים לחינוך גופני שבפיקוחה. גם אם לא היתה מוטלת על הנתבעת 1 חובה להמליץ על העברה יזומה של התובע, הרי הרשות בוודאי נתונה לה, ומכאן נגזרת ההגנה שלפי סעיף 15 (4) לחוק. המדובר בחיווי דיעה על התנהגותו של התובע.

לשם תחולת הההגנה שלפי סעיף 15 (4) – צריך היסוד הראשון להתבסס על עובדות נכונות.

קרי – הפרסום צריך להתייחס אל התנהגות התובע במלאו תפקידו כמורה ובקשר להתנהלותו כמורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי. היסוד השני – הבעת דעתה של הנתבעת 1 – שוב קיים הכרח שיהא בו אמת: כי אכן אלו אמנם מעשיו או דעותיו של הנפגע.

וראה: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', פד"י ל"ב (3) 334, 348-349.

על יסוד האמור לעיל – הנני סבורה כי הנתבעת 1 עשתה את הפרסומים, בנסיבות האמורות בסעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע, דהיינו חיוותה דעתה כפי שהיא מוסמכת לעשות אלא שנעדר הבסיס העובדתי להבעת הדעה, ועל כן אין הנתבעת 1 חוסה תחת הגנת תום הלב בסעיף זה.

הגנת תום לב – הבעת דעה של ממונה על הנפגע – סעיף 15 (7)

116. סעיף 15 (7) לחוק איסור לשון הרע קובע כהאי לישנא:

"במשפט פלילי או אזרחי, בשל לשון הרע, תהא זוה גנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:.....

"(7) הפרסום היה הבעת דעה על הנתנהגותו או אופיו של הנפגע בענייין בו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה והפרסום היה מוצדק על ידי היות ממונה כאמור".

אין בית המשפט מתעלם מן האוטונומיה של הנתבעת 1 בתפקידה כמפקחת על מורי החנוך הגופני הנתונים לפיקוחה. ההגנה העומדת מכח הוראת סעיף 15 (7) לחוק איסור לשון הרע מתייחסת להבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע/התובע, אולם היא מוגבלת למקרים בהם קיימים חובה או הצדק לפרסם את הדברים מכח היותה של הנתבעת 1 ממונה בשל היחסים הקיימים בין התובע לנתבעת. ציון העובדות המהוות בסיס לדעה – אין בלתו, במקרה של פרסום הבעת דעה לאו דווקא בפומבי, אלא בין אנשים אשר קיימם ביניהם יחסים אשר מכוחם קיימת חובה לפרסם את הדברים.

117. וזאת יש לזכור, כי בלעדי ההגנה האמורה בסעיף 15 (7), קיים חשש כי מי שמפקח על עבודתו של מורה בבית הספר, יחשוש להעיר על תפקודו, מקום בו נחוצה הערה. עשיית הפרסום בנסיבות העניין – צריך שלא תחרוג מן הסביר וכי הפרסום ייעשה בתום לב. ההתבטאות "גורם לתסיסה ודמורליזציה", אינה מבוססת על  אדני עובדות מוצקות; ועל כן אין הנתבעת 1 חוסה בצל הגנה זו.

118. הגשת תלונה לרשות מוסמכת – סעיף 15 (8)

סעיף 15 (8) מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על נפגע.

הפרסום המותר הוא תלונה שהוגשה למפקחת – הנתבעת 1 - המתבקשת להגיע למסקנה בדבר העברתו של התובע מתפקידו.

הגנת סעיף 15 (8) חלה על המפקחת כמי שממונה על התובע מכח דין או חוזה ואין חולק על כך ונושא התלונה מוגבל לעניינים שבנוגע אלהם המפקחת ממונה על התובע ובלבד שהוגשה בתום לב.

119.  תום הלב הנדרש בסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, מתקיים גם מקום שעובר להגשתה של התלונה, גילה המתלונן ובמקרה זה הנתבעת 1, יחס עויין כלפי הנתבעת 1, ובלבד שהוכח כי הנתבעת 1 האמינה באמיתות הפרסום.

ראה: ע"א 788/79/ ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר,פד"י ל"ו (2) 141, בעמ' 146.

בחירת הרקע לשיגור מכתבי ההעברה היזומה תוך ציון הפרסומים בהם – הרקע של שליחתם נבע אף מיחסי עויינות שהיו בין המפקחת הנתבעת 1 לבין התובע, אולם עוינות זו אין בה כשלעצמה כדי לשלול את קיומו של תום ליבה של הנתבעת 1 לאחר ששוכנעתי כי האמינה באמיתות הפרסום.

120. ואם תאמר כי הנתבעת 1 הגם שהאמינה באמיתות הדברים שכתבה בפירסומים, אך עצם פרסומם נעשה על ידה מתוך רצון לפגוע בתובע, האם גם אז נאמר כי תעמוד לה הגנת תום הלב שבסעיף 15 (8) ? במקרה זה נאמר כי הנתבעת 1 היתה מונעת על ידי מוטיב אישי אך לפי מיטב אמונתה, דברי הפרסום עצמם אמיתיים הם. במקרה זה עומדת לנתבעת 1 הגנת סעיף 15 (8) מתכליתה של ההגנה עצמה הבאה להגן על ממלאי תפקידים כגון הנתבעת 1 אשר תפקידם לדווח על ליקויים וקלקולים. מכאן שתום לבה של הנתבעת 1 על פי סעיף 15 (8) לחוק איננו מכח המוטיב שהביא לפרסומים – אלא מכוח אמונתה שלה באמיתות תוכנם.

הגנת פרסום על פי היתר של רשות מוסמכת.

121. הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי:

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".

הוראתו של סעיף זה מעניקה הגנה מוחלטת לפרסום שהמפרסם חייב לעשותם מכח הוראה של רשות מוסמכת לתת הוראה כזו; ולפרסומים שהמפרסם קיבל רשות לפרסמם מאת רשות המוסמכת לתת היתר כזה.

122. בסעיף 36 (ב) לכתב ההגנה טוענת הנתבעת 1 כי היה על הנתבעת 1 לעשות את הפרסום כמפקחת הממונה על עבודתו של התובע, על פי דין ו/או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך, משרד החינוך. הנתבעת 1 טוענת כי בידיה הרשות על פי היתר של רשות מוסמכת לפרסם פרסום כאמור.

123. הלכה פסוקה היא כי תכליתה של הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע היא להעניק הגנה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. לתכלית זו – באה הוראת סעיף 13   (9) "להתיר פרסומים שחובה לפרסמם, בין אם על פי הדין ובין אם על פי הוראה של הרשות המוסמכת לכך כדין, או שהרשות לפרסמם על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין", (ע"א 211/82  ננס. פלורו, פד"י מ' (1) 210,215).

124. הפרשנות שיש לפרש את הוראת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע היא הפרשנות הדווקנית ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו. זאת אף מן הטעם, שסיווג פרסום כמותר לפי סעיף 13 (9) מעניק למפרסם הגנה מוחלטת, גם אם הוא כוזב או נעשה בזדון. חוק איסור לשון הרע מבכר את האינטרסים הציבוריים הכלליים הגלומים באותם פרסומים המנויים בסעיף 13 (9) על פני האינטרסים של מי שנפגע מהם. על כן ההלכה היא כי מכיוון שפגיעה שקרית וזדונית עלולה לגרום עוול לנפגע – יש לפרש את סעיף 13 (9) באופן דווקני: זאת כדי להבטיח שההגנה לא תנתן לגבי פרסומים שלמענם נועדה.

125. האם המפקחת על החינוך הגופני – הנתבעת 1 בתפקידה, באה בגדרה של רשות מוסמכת?

אין התובע חולק על כך. אף לשיטתו בסמכות מפקח המזהה מורה שלא מתאים לבית ספר מסויים מחובתו במסגרת תפקידו לטפל בעניין ואם הוא מפקח מקצועי חובה עליו לדווח למפקח האיזורי (עמ' 17 שורות  1-5).

126. התובע סומך יהבו על האמור בפסק הדין ת.א. (באר שבע) 6233/96 חביב אפללו נ' יוסף אבו רוסטום, תק - של, 2000, (2) 244, שם נקבע מפי כב' השופט יוסף אליעז כי אין בהוראת סעיף 13 (9) הגנה על פרסום כוזב או על פרסום שנעשה בזדון לאור הוראות חוק איסור לשון הרע הדורש אמת בפרסום ומקנה יסוד הגנת תום לב; וכן מכח הוראת חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו אשר נחקק בינתיים והוא חיקוק חוקתי המשליך ישירות לפרשנות של אותו סעיף. לשון אחר – התובע מבקש כי בית המשפט לא יתיר חיסיון גורף ומוחלט לפרסומים מבלי שנבדקו הנסיבות בהן נעשו ומבלי שתבחן השאלה אם יש בהם תועלת, אם לא נאמרו מתוך כוונת זדון ואם בתום לב נעשו.

127. דעתי שלי שונה מזו של כב' השופט יוסף אליעז בעניין אפללו הנ"ל; היא סומכת הן על הלכת ננס נ' פלורו המתיישבת היטב עם הבטחת התכלית וההרמוניה החקיקתית בחוק בין ההגנות שנקבעו בו. מקום בו נדרש תום לב, בחוק איסור לשון הרע, ראה המחוקק לקבוע זאת במפורש. מאידך שורת ההגנות בסעיף  13- שכותרתו: "פרסומים מותרים"; כללי הפרשנות המקובלים של דבר חקיקה – וכן ההבדלים המהותיים בין סוגי ההגנות, מחייבים דחיית טיעונו זה של התובע.

128. הפרסומים נשוא התובענה, אפילו הוכחו כפרסומים שאינם אמת, הנם פרסומים מותרים, וככאלה אינם יכולים לשמש עילה למשפט. הפרסומים המותרים עניינם בפרסומים של אחת המפקחות על החינוך הגופני בבית ספר יסודיים, באזור תל אביב. מפקחת מטעם משרד החינוך. ענייננו במשרד אשר ניתנו לו בחוק הכלים לבדוק, לפקח, לחקור, וכיו"ב אמצעים כאלה, ולהסיק מסקנות בהתאם, להלכה ולמעשה.

129. על המלצתה של הנתבעת 1 מופקד מר שמואל גרוס, מפקח המחוז, ומעליו הגב' אורלי פרימן מנהלת מחוז ת"א במשרד החינוך. במקביל קיים הפיקוח של הסתדרות המורים בישראל סניף גוש דן, אשר בעת העברת מורה מתפקידו יש לקיים עמם דיון מוקדם (שבמקרה זה לא התקיים). אם הפרסומים של הנתבעת 1 ב-3 מכתביה הם לשון הרע, לא בהכרח יישארו בלא תגובה הולמת.

אדרבא – ניתן ומצופה שלא לעבור לסדר היום על דברי לשון הרע שנאמרו לשווא בלא כל תועלת. יש וצריך לקרוא לסדר; לנזוף; יש וניתן לנקוט הליך משמעתי; יש ויימצא כי מוטב להבליג; ויש והעניין יוכל לבוא על תיקונו במסגרת ארגונית אחרת.

130. חמורים ובוטים ככל שיהיו הדברים שהטיחה הנתבעת 1, המפקחת, בהמלצותיה לגבי התובע – הרי שעשתה כן במסגרת תפקידה וסמכויותיה כמפקחת על מורי החינוך הגופני בבית ספר במחוז ת"א שבפקוחה. בית המשפט כאמור – לא יסיג את גבולם של הגורמים המוסמכים במשרד החינוך ובהסתדרות המורים, שהם הגופים המוסמכים לברר את הדברים. אצל המפקחים הבכירים ואצל מנהלת המחוז מצויים הידע, ובידיהם נתונים הכלים והאמצעים לדון, להחליט, וליתן תגובה הולמת. לנתבעת 1 עומדת ההגנה המוחלטת אשר בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע.

131. בית המשפט מצטער על כך שאקורד של "כמעט סיום" הקריירה ארוכת השנים של התובע כמורה לחינוך גופני היה לצורם משהו. באין הסכמה ובאין פשרה – "יקוב הדין את ההר".

הדין מורה אותנו כי התובע עמד בנטל להוכיח תביעתו, אלא שהפרסום שעליו הוא מלין איננו פסול והוא חוסה תחת ההגנות בסעיפים 13 (9) ו- 15    (8) שלפי חוק איסור לשון הרע.

 

אשר על כן – התובענה נדחית.

129371

54678313בנסיבות העניין, משנדחתה התביעה, אך הוכח כי הפרסומים לא היו אמת, נעשו בכוונת מכוון – אולם הם חוסים תחת הגנה מוחלטת שבחוק, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד של התובע בסך של 16,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.1.07 ועד התשלום בפועל, בשים לב להליכי הביניים שהיו, מספר ישיבות קדם המשפט וההוכחות שהיו בתיק.

5129371

54678313ניתן היום ו' בכסלו, תשס"ז (27 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

מארק – הורנצ'יק דליה 54678313-42680/03

מארק – הורנצ'יק דליה, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה