פיצוי בגין עיקול לאחר תשלום החוב

מקרה בו עוסקת מורשה סגרה את תיקה במע"מ, ונותרה חייבת בתשלום נוסף בגין מע"מ. התובעת מסרה שיק לפירעון החוב לרשויות המע"מ, אולם השיק הראשון חולל מסיבות אי כיסוי מספיק, והתובעת מייד נתנה שיק שני, אשר נפרע ע"י מע"מ עוד באותו היום. לאחר שבוע ימים, הטיל אגף המע"מ עיקול על חשבונה של התובעת בגין החוב, שכבר שולם. לתובעת נודע כי קיים עיקול על חשבונה כאשר רצתה לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה. זאת ועוד, כאשר ניסתה לקחת משכנתא מהבנק, נאמר לה כי מאחר והחשבון עוקל, יש "כתם" על החשבון, ולא יתנו לה משכנתא.

התובעת הגישה תביעה כנגד מדינת ישראל – אגף המע"מ לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה ובגין הוצאת לשון הרע.

השופט זכריה ימיני מבית המשפט לתביעות קטנות ברמלה, דן בתביעה וקבע כדלקמן:

השופט קבע כעניין שבעובדה כי החוב נפרע בטרם הוטל העיקול. כמו כן, קבע השופט כי הנתבעת לא שלחה התראה בכתב לתובעת בטרם הטלת העיקול, כפי שמורה סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה). בית המשפט קבע כי הוראת המחוקק לשלוח לחייב דרישת תשלום היא דרישה מהותית. דרישה זו מקבלת משנה תוקף לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן על קניינו של אדם, ולאור אמצעי האכיפה המידיים והדרסטיים הנתונים לפקיד הגבייה, כאשר אמצעים אלו מופעלים ללא ביקורת שיפוטית. מטרת ההודעה היא להביא לידיעתו של החייב את עובדת קיומו של החוב ואת האמצעים אשר עלולים להינקט כנגדו אם לא ישלם את החוב. ייתכן שלחייב יש טענות צודקות שברצונו להביאן לידי הרשות הנושה בו, וייתכן שדרישת החוב מקורה בטעות. דהיינו, דרישת החוב אינה רק דרישה חוקית לתשלום החוב והתראה לפני נקיטת אמצעי גביה כלפי החייב, אלא פתיחת פתח בפני החייב לבוא ולטעון טענותיו בפני הרשות הנושה בו. הנתבעת הפרה את חובתה לשלוח לתובעת את הדרישה על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה).

מטרת משלוח ההודעה נועדה לטובתם ולהגנתם של החייבים, שהתובעת הייתה אחד מהם עד לתשלום החוב. התובעת העידה כי אכן נגרם לה נזק בגין הפרת החובה החקוקה, הן נזק ממון והן נזק שאינו נזק ממון. לאור האמור נקבע שהתובעת הוכיחה את עילת התביעה המבוססת על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

כמו כן, קבע בי המשפט כי העיקול שהוטל על חשבון התובעת בבנק, העמיד את התובעת בפני פקידי הבנק כאדם שלא פורע את חובותיו. במקרה מעין זה, פקידי הבנק מתייחסים בהסתייגות ללקוח מעין זה. כך שהטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע.

בית המשפט דחה את טענת הנתבעת כי עומדת לה ההגנה הנקובה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, לפיה, לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:

"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

נקבע כי: החוב של התובעת שולם לפני הטלת העיקול, ולכן פקיד הגבייה לא היה רשאי להוציא את הודעת העיקול לבנק. על הנתבעת היה תחילה למלא אחר הוראת סעיף 4  לפקודת המסים (גביה), ורק לאחר מכן ליתן את צו העיקול. משלא מילאה הנתבעת אחר הוראות החוק, ודאי שנכשלה בהוצאת צו עיקול שלא היה צריך להוציאו. כאשר תובעת הנתבעת מאת התובעת למלא אחר הוראות חוק מע"מ, מן הראוי שתחילה תמלא היא אחר הוראות פקודת המסים (גביה).

טוענת הנתבעת שאם יחליט בית המשפט כי אם אמצעי הגביה הינם אמצעים העולים כדי פגיעה בשם הטוב ולשון הרע, תכבול את ידיה של הרשות ותותיר את הוראות המאפשרת גביה באופן זה ריקה מתוכן.

בית המשפט קבע כי אין בידו לקבל טענתה זו של המדינה. לא רק למדינה יש זכויות, אלא גם לאזרח יש זכויות. זכויות אלו של האזרח עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על המדינה לפעול בכפוף להוראות חוק: יסוד כבוד האדם וחירותו, ותוך מילוי דווקני של הוראות פקודת המסים (גביה). כאשר הנתבעת אינה ממלאת אחר הוראות הפקודה, אל לה לבוא בטענות אל האזרח כאשר הוא תובע ממנה פיצויים כאשר היא מבצעת פעולות שלא כדין. הכוח הנתון לנתבעת לצורך גביית המסים הינו מוצדק, אך עליו להיות נתון בתוך המסגרת שקבע החוק, תוך איזון בין הוראות פקודת המסים (גבייה) לבין הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 10,000 ₪.

המסקנה היא, כי אל לו לאזרח הקטן לחשוש מנקיטת פעולות כנגד המדינה, במקרים בהם נעשה לו עוול אמיתי. כמו במקרה דנא, גם לאזרח יש זכויות, ועל המדינה לנקוט באמצעים סבירים הקבועים בחוק, על מנת להימנע מביצוע פעולות הפוגעות בקניינו ובשמו הטוב של האזרח.

( תק 2612-06/10 *** איילת ויסבך נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ בית משפט לתביעות קטנות רמלה 10/11/2010 פורסם ב-LawData )