להערכת סיכויי תביעתך:
ענייננו כאן בתביעה בעניין פגיעה בבית הספר [ת.א. (שלום י-ם) 9126-05, שרון ואח' נ' מדינת ישראל משרד החינוך התרבות והספורט ואח']. התובעת הינה ילידת 1986.
היא נפגעה בשתי תאונות שונות בבית הספר. בתאונה הראשונה, ביצעה קפיצה לרוחק ונחתה בארגז החול באופן שנפגעה בברכה. כשבועיים לאחר מכן בתאונה השנייה ביצעה התובעת קפיצה לגובה, וזאת על אף שהמורה להתעמלות ידע שהתובעת נפגעה בברכה לאחרונה ושוב נפגעה. התאונה השלישית הייתה תאונת דרכים, וגם בה נפגעה התובעת בברכה.
בעניין התאונה הראשונה, בית המשפט קבע שהמורה להתעמלות לא דאג לעדור את ארגז החול לפני ביצוע אימוני קפיצה למרחק, כפי שהיה צריך לעשות, ולכן החול היה קשה ועקב כך הסיכוי לפגיעה בעת קפיצה גדול יותר.
בעניין התאונה השנייה, בית המשפט קבע שהמורה להתעמלות ידע על הפציעה של התובעת, אולם למרות זאת הוא הפעיל עליה לחץ להשתתף בקפיצה לגובה, וזאת מהסיבה שהתובעת הייתה אמורה להשתתף בתחרות. מלבד העובדה שהתובעת הייתה פצועה, היא גם לא עברה חימום כנדרש לפני ביצוע קפיצה לגובה ובכך בעצם נקבע שהמורה פעל מתוך התרשלות.
בית המשפט קבע שחובת הזהירות שחלה על בית הספר, דומה לחובת הזהירות של הורה על ילדו. חובה זו מחייבת את בית הספר והמורה לשמור על התלמידים, הן מפני פגיעה חיצונית והן לשמור על התלמידים מפני פגיעה שלהם בעצמם.
בית המשפט סבר שבית הספר והמורה להתעמלות הפרו את חובות הזהירות שלהם כלפי התובעת, בשתי הפגיעות. על המורה היה לדאוג למתקן עבודה תקין, אשר יפחית את הסיכון לנזק לתובעת, ובעניין התאונה השנייה, הרי שמרגע שהמורה היה מודע לתאונה הראשונה, היה עליו לצפות את אפשרות גרימת הנזק ולמנוע את השתתפות התובעת בקפיצה לגובה.
בית המשפט גם הטיל אשם תורם על התובעת – בעניין התאונה הראשונה נקבע שלא ניתן היה לצפות מהתובעת להתריע על הסכנה, אלא היה זה תפקידו של המורה להכשיר את ארגז החול. עם זאת, בעניין התאונה השנייה נקבע שעל התובעת היה להתריע שהיא לאחר תאונה, ושהיא לא ביצעה חימום לפני הקפיצה לגובה.
בסיכומו של עניין, נפסקו לתובעת בגין כל ראשי הנזק כמיליון וחצי ₪, בגין כל נזקיה.
ד"ר דוד סער, עו"ד
