עצמאי שהוכר בדיעבד כשכיר לא יחוייב בהשבת התשלומים שניתנו לו ביתר

הלכה חדשה אשר נקבעה בבית הדין הארצי לעבודה, וביטלה הלכה קודמת בנושא, קבעה כי עובד שהועסק כעצמאי והוכר בדיעבד כשכיר, לא יחוייב בהשבת תשלומים שניתנו לו ביתר אלא בנסיבות חריגות (ע"ע 570/07 פיליפ טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ).

המערער עבד בחברת מקורות, המשיבה, החל משנת 1971 ועד לשנת 2003, מועד פרישתו. משנת 1971 ועד שנת 1980 הוא הועסק בחוזה למתן שירותים כקבלן עצמאי. משנת 1980 ועד שנת 2003 עבד המערער כשכיר. המערער הגיש תביעה לשינוי מעמדו מ"קבלן עצמאי" ל"עובד" בנוגע לתקופת עבודתו הראשונה, ותבע את הזכויות הנובעות ממעמד זה.

המעבידה הגישה תביעה להשבת הסכומים אשר שולמו לו ביתר בהיותו "קבלן עצמאי".

בית הדין קבע כי בין  הצדדים התקיימו יחסי עוד-מעביד בגין תקופת העבודה הראשונה, בין היתר, בשל היקף העסקתו של העובד שנקבעו ע"י המעבידה, העובד פעל לפי הוראות אנשי המעבידה, תוך שימוש בכלים ואמצעים שסיפקה לו, לא נתן שירות ללקוחות נוספים ולא העסיק עובדים.

הדיון בבית הדין הארצי נסב סביב השאלה, באילו נסיבות תתקבל תביעת השבה ו/או טענת קיזוז במצד מעסיק, כאשר הוכר "קבלן עצמאי" כ"עובד".

בית הדין קבע כי בבסיס תביעת השבה וטענת קיזוז נדרשת הוכחת הפרש שכר בין התשלומים ששולמו לעובד  במסגרת חוזה קבלנות לבין שכר עבודה ריאלי. נטל ההוכחה  לעניין טענת קיזוז מוטל על המעסיק.

בית הדין  אמנם קבע כי אין לבצע השבה וקיזוז אלא במקרים חריגים, אולם זו לא היתה ההלכה עד כה. החריגים בהם ביה"ד הורה לבצע השבה או קיזוז היו כדלקמן:

א.      כאשר התשלום בפועל היה גבוה באופן ניכר מזה שמבצע העבודה היה מקבל כעובד.

ב.      הוסכם בין הצדדים כי אם יוכר מבצע העבודה כ"עובד" בדיעבד, תיעשה השבה.

ג.        העובד עצמו דרש שמעמדו יהיה עצמאי.

בית הדין ציין כי יישום החריגים כאמור ייעשה בהתחשב במכלול נסיבות העניין ולפי שיקול דעתו של בית הדין. גם מטעמי מדיניות שיפוטית של הגנה על זכויות קוגנטיות של עובדים, אין להרחיב את תחום החריגים ויש להחילם רק כאשר קיים הפרש ניכר בין התשלום ששולם לעובד כעצמאי לשכר שהיה מקבל כעובד.

בית הדין קבע כי כאשר מי שהועסק "כעצמאי" הוכר כ"עובד", הכלל הוא שאין לבצע השבה.

נקבע כי במקרה דנא אין מקום להשבה או לקיזוז, מן הטעמים המפורטים להלן:

א.      העובד לא דרש להיות מועסק כ"עצמאי" והסיבה האמיתית להעסקתו כ"עצמאי" היתה היעדרם של תקנים פנויים אצל המעבידה.

ב.      לא נמצא הסכם בין העובד למעבידה, לפיו הוא ישיב כספים שקיבל ביתר באם יוכר כ"עובד".

ג.        אין פער ניכר בין עלות התשלומים שקיבל העובד כ"עצמאי", לעלות העסקת העובד, לו היה מועסק כ"עובד".

לפיכך, נקבע כי בשל ההכרה בדיעבד ביחסי עובד-מעביד לא יבוצעו השבה או קיזוז מהסכומים שנפסקו לעובד.