על חובת בית החולים להשגיח על אדם שניסה להתאבד

אדם שאינו חולה נפש מגיע לבית החולים הדסה לאחר ניסיון התאבדות קשה. בית החולים מתרשל בשמירה עליו, והוא קופץ מן הקומה השמינית היישר אל מותו לאחר כמה ימי אשפוז. לטענת בית החולים , אין לו חובת זהירות להשגיח על מי שאינו חולה נפש, והואיל ואינו יכול להקצות לכך משאבים, ומניעת התאבדות של אדם מהווה פגיעה באוטונומיה שלו, וכי בכל מקרה, התאבדות של אדם מהווה הסתכנות מרצון, ומכל הטעמים הללו, אל לו לבית החולים לפצות את משפחת המתאבד. האמנם כך? שאלה זו נדונה בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה  נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529 (1999).

באותה פרשה המנוח ניסה לשלוח יד בנפשו לאחר איום בפיטורים, ואושפז במחלקה הכירורגית -פלסטית של הדסה עם חתכים בצווארו ובידיו. פסיכיאטרים ששוחחו עימו קבעו כי הוא לוקה בדיכאון. חרף תחנוני הוריו כי המנוח יושגח 24 שעות ביממה, קבע הצוות הרפואי כי מדובר בהתקף פסיכוטי חד פעמי ואין סכנת התאבדות נוספת. בית המשפט המחוזי השית על בית  החולים הדסה פיצוי בקובעו:

"כל שהיה צריך בית החולים לעשות הוא לנקוט בצעדים שיצמצמו את יכולת ההתאבדות. קשר עין מתמיד היה מספיק בהקשר זה, שהרי היה מדובר במי שפגעיו הגופנים מונעים ממנו ריצה, ובריחה, ומעשי לולינות. אילו נתנו הממונים על אשפוזו של טל את דעתם לסיכון שהיה, היו מארגנים, אפילו בשיתוף עם ההורים, מערכת 'בקרת ראיה', שתבטיח שטל לא יצא מתחום קשר עין, והדברים אינם קשים ומסובכים כשמדובר במי שרוב שעות היום מצוי במיטה".

עם זאת, ביהמ"ש המחוזי לא קבע כי הפסיכיאטר התרשל שכן "כל דיאגנוזה רפואית יכולה להיות מוטעית, ודיאגנוזה נפשית לא כל שכן, עצם הטעות אינה רשלנות".

בית המשפט העליון, לעומת זאת, קבע כי הרופא הפר את חובת הזהירות בכך שלא דאג להמשך הסדרי השמירה עד להעברתו של החולה למחלקה הפסיכיאטרית, ובאי-תיאום בין המחלקה הפסיכיאטרית למחלקה הפסיכיאטרית. טענות בית החולים הדסה נדחו אחת לאחת: כך נדחתה טענת בית החולים כי במעשה ההתאבדות יש משום אשם תורם של המנוח, שכן תפקידו של בית החולים בשמירה על מתאבד הינו למנוע את האשם התורם. כן נדחתה הטענה התקציבית ולפיה לבית החולים אין כוח אדם להשגיח על אדם שניסה להתאבד, ונדחתה הטענה ולפיה שמירה על מתאבד-פוטנציאלי פוגעת באוטונומית הרצון שלו, שכן התאבדות אשר נובעת מדיכאון אינה יכולה להיחשב כמעשה "רצוני".

ד"ר דוד סער, עו"ד