עירית הרצליה תפצה תושב בגין הטלת עיקול שווא

עירית הרצליה הטילה בשנת 1997 קנס חניה על אדם בסך 70 ש"ח. הקנס התיישן בשנת 2000. בתקופת ההתיישנות שלחה העיריה את הודעת הקנס לכתובת לא נכונה, ומשהתיישן הקנס, המשיכה ושלחה הודעות גביה לכתובות לא נכונות של התושב. לראשונה בשנת 2007 קיבל האזרח הודעה על הקנס, טען כי הקנס התיישן וכי אינו חייב לשלם קנס זה. העיריה התעלמה מהודעותיו והטילה על חשבונו עיקולים תוך גרימת נזק לתושב. האם יוכל אותו תושב לתבוע את העיריה בגין לשון הרע, פגיעה בפרטיות והתרשלות? שאלה זו נדונה בתא (ת"א) 161625-09 אברהם חנוך כרם נ' עיריית הרצליה (ניתן ביום: 6.12.10).

בית המשפט פסק כי התובעים התרשלו במשלוח הודעת הקנס לתובע, שכן הדואר הרשום ששלחו חזר בציון "לא נדרש" והיה על העיריה לברר את המען הנכון של התובע על פי נתוני מרשם האוכלוסין. משקיבל התובע את הודעת הקנס והודיע לעיריה על טעותה, התרשלה העיריה בהתעלמותה מהודעותיו.

בהתייחס לתביעת לשון הרע שהגיש התובע, קבע בית המשפט כי "אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת אמיתית, כי פרסום על חובותיו של אדם, ועל התחמקותו, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש בה כדי להשפיל אדם או לעשותו ללעג מצד הבריות, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965". נפסק כי פרסום זה אינו חוסה בצל סעיף 13(5) לחוק, המגן על פרסום במסגרת הליך שיפוטי, שכן הליך גביה אינו "הליך שיפוטי", אולם עומדת לנתבעת ההגנה המנויה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הקובעת כי "פרסום שמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין, או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" הינו פרסום מותר. נפסק כי הנתבעת פעלה על פי דין. עוד נפסק, כי הואיל והגנות אלו יפות גם לתביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות, אין לחייב את הנתבעת בגין פגיעה בפרטיותו/שמו הטוב של התובע.

חרף דחיית התביעה בגין לשון הרע, נפסק כי הגם שמדובר בפרסום דיבתי מוגן, הנתבעת לא פעלה בתום לב (בניגוד לסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע) כאשר לא נקטה לפני הפרסום באמצעים סבירים להווכח אם אמת בפרסום אם לאו, "ולאחר קבלת מכתב התובע בדבר טענתו על התיישנות הקנס, נמנעו מכל מאמץ ראוי לנקוט ב'אמצעי סביר' לבדיקה יסודית של הטענה לגופה".

עם זאת, נפסק כי הנתבעת התרשלה:

"לטעמי, הרי שלאחר שהוכח כי הקנס התיישן, כל פעולות הגבייה שהתבצעו הינן פעולות רשלניות. רשות מקומית, המפעילה את כוחותיה על פי דין, חייבת לנהוג במיומנות ובשקידה סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך, וכך במיוחד עורכי דין שנשכרו לצורך ביצוע אותן פעולות גבייה. עורך דין או שלוח אחר של רשות מקומית, הממשיך בפעולות גבייה העשויות לגרום לנזק, ללא בדיקה ראויה לקיומו של חוב אמיתי, ובמיוחד לאחר שנטען להתיישנות הקנס, חורג מדרישות הסבירות והמיומנות החלות בעניין שכזה על עורך דין או הפקיד הממונה על הגבייה ברשות".

נפסק כי חובת הזהירות שעל הרשות המקומית או שליחיה הינה "חובה מוגברת", תוך דרישת הגינות, יושר ותום לב, וכי אין ליחס לתובע רשלנות תורמת כאשר לא ידע על הקנס ועל ההליכים שננקטו כנגדו, וכנודע לו על כך, פעל במלוא המרץ. בסופו של יום, לתובע נפסקו 50 אלף ש"ח בגין נזק לא ממוני.

ד"ר דוד סער, עו"ד