עוולת הרשלנות – יסוד: "חובת הזהירות" של מזיק כלפי ניזוק

עוולת הרשלנות, הינה העוולה החשובה ביותר בדיני הנזיקין בישראל.
סעיפים 35 ו- 36 בפקודת הנזיקין {נוסח חדש}, מגדירים את יסודות העוולה, כמפורט להלן:
חובת זהירות, התרשלות, נזק, וקשר סיבתי.

יסוד חובת הזהירות, מורכב משני חלקים: חובת הזהירות הקונקרטית, וחובת הזהירות המושגית.
בית המשפט העליון התייחס ליסוד חובת הזהירות, בשני פסקי דין קרדינלים: ע"א עיריית ירושלים נ' גורדון (פורסם בנבו), וע"א 913/91 מדינת ישראל נ' לוי (פורסם בנבו).

פרשת גורדון:

במקרה הנ"ל, מר גורדון מכר את רכבו לאלמוני, ועדכן את משרד הרישוי בעניין העברת הבעלות ברכב.
למרות שינוי הבעלות, המשיכה עיריית ירושלים לשלוח למר גורדון דוחות חניה. לפיכך, פנה האחרון לעירייה, במטרה להסדיר את התקלה.
למרות פנייה זו, המשיכה העירייה לשלוח את הדוחות. מאחר ומר גורדון לא שילם את הדוחות, הוצא נגדו צו מעצר, והוא נעצר.

השופט ברק ניתח בפסק דין זה את יסודות עוולת הרשלנות, ובין היתר את יסוד חובת הזהירות.
נקבע, כי היסוד מורכב משני חלקים: חובת הזהירות הקונקרטית, וחובת הזהירות המושגית.
כמו כן, נקבעה חזקה משפטית, המשמשת כאחד "הנדבכים" המרכזיים ביותר בהליך הנזיקי בעוולת הרשלנות.

חזקה זו קובעת, כי במקרים בהם מתקיים הרכיב של חובת הזהירות הקונקרטית, תחול חזקה ולפיה מתקיים אף הרכיב של חובת הזהירות המושגית.
הנטל להוכיח, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר בגינן לא תתקיים החזקה, מוטל על הטוען נגד החלת החזקה (בדרך כלל הכוונה לנתבע בהליך).

בנוסף, בית המשפט קבע, כי המבחן לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, הינו מבחן הצפיות.

פרשת לוי: (ניתן לאחר פסק דין גורדון)

בפרשה זו, מר לוי ביטח את רכבו בחברת ביטוח, אשר הייתה רשומה בישראל.
לאחר קרות מקרה הביטוח, התברר למר לוי, כי חברת הביטוח בה בוטח "חדלת פירעון",מכאן שאינה יכולה לשלם לו את תגמולי הביטוח.
לפיכך, החליט מר לוי לתבוע את המפקח על הביטוח, בגין הנזקים לרכבו.
טענתו של מר לוי הייתה, כי המפקח על הביטוח התרשל, בכך שהחליט ליתן אישור/ היתר לחברת הביטוח שלו להירשם כחברת ביטוח בישראל.
במילים אחרות, אם המפקח היה מבצע את תפקידו כמפקח סביר (בודק את מצבה הכלכלי של חברת הביטוח), מר לוי לא היה מבוטח על ידי חברת ביטוח "חדלת פירעון", והיה מקבל את כספי הביטוח.

השופט שמגר, בפסק דין מאלף, מנתח את עוולת הרשלנות.

בפסק הדין, סוקר השופט שמגר את ההלכות הקיימות בעניין יסוד חובת הזהירות, ואף מתייחס לחזקה שנקבעה בפרשת גורדון (ראה לעיל).
השופט שמגר, אינו מקבל את החזקה הנ"ל. השופט שמגר מקבל את החלוקה הקיימת בין חובת הזהירות המושגית לחובת הזהירות הקונקרטית.
לגישתו, על מנת לעמוד בחובת הזהירות המושגית יש לעמוד בשני תנאים: קיומה של "קירבה" או "שכנות" בין התובע לנתבע, ומסקנה שיפוטית, כי הוגן וסביר שתוטל חובת זהירות מושגית.

השופט שמגר, מציין מספר אינדיקציות לבחינתה של שכנות או קירבה, כמפורט להלן:

מיהות המזיק והניזוק (למשל – מורה ותלמיד, הורה וילד), פעולה אקטיבית או פסיבית/מחדל, סוג הנזק (כלכלי, נפשי), מי הגורם לנזק (התובע או הנתבע), האם התקיים יסוד הסתמכות, האם מדובר בהליך בו המדינה צד לו (אם כן יש לבחון האם מדובר במקרה בו המדינה צד להליך כמו כל אדם  אחר "כבעלים" או כגורם מפקח, שאז המגמה תהיה שלא להטיל אחריות).

כלומר, השופט שמגר קובע, כי ברכיב חובת הזהירות הקונקרטית יש להוכיח צפיות, ובנוסף לכך יש להוכיח את התנאים המפורטים לעיל, בחובת הזהירות המושגית.
השופט שמגר אינו מקבל את קיומה של החזקה הקובעת, כי בהוכחת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, ובהעדר נסיבות מיוחדות, מתקיימת חובת הזהירות המושגית (כאמור בפרשת גורדון).

לסיכום, יצוין כי ההלכה הקיימת כיום בבית המשפט העליון, הינה ההלכה שנקבעה בפרשת גורדון.
יחד עם זאת, בתי המשפט אינם מתעלמים מפרשת לוי.
לאור המקובץ, המלצתנו לעורכי הדין הינה להתייחס בהליך המשפטי לשני פסקי הדין הנ"ל, ולהלכות שנקבעו בהם.

ד"ר דוד סער, עו"ד