המצב המשפטי בעבר היה שאדם אשר ננשך ע"י כלב, היה צריך להגיש את תביעתו בעילה של עוולת הרשלנות נגד בעל הכלב, ולהוכיח כי הכלב הוא חיית בר מסוכנת ומועדת. אם הוכיח האדם כי הכלב הוא מועד, או אז עובר נטל ההראיה אל כתבי הנתבע, בעל הכלב, שלא התרשל בשמירה על כלבו. סעיף 40 לפקודת הנזיקין קבע כי נטל הראיה יועבר אל כתבי הנתבע. הסעיף קובע שמי אשר מחזיק חיית בר בבית מודע לכל הסיכונים שהיא גורמת ולכן אם היא תגרום לנזק, אותו אותו אדם ישא בתוצאות.
בפסק דין בעניין עידו צימרמן נ’ דוד גבריאלוב דובר על ילד שנכנס דרך שער והכלב תקף אותו. בהמ"ש אומר שהכלב הוא מועד משום שהיו ניסיונות תקיפה בעבר, ומעבר לכך ניתן להסיק על כך גם מאמצעי הזהירות שנקט בעליו של הכלב כגון: גדר, שלט מזהיר, מחסום וכו’ – עצם השימוש מעיד על כך שהחיה הזו יכולה לגרום לנזקים.
ברבות הימים תוקנה פקודת הנזיקין והוסף סעיף 41(א), המבטל את הצורך להוכיח כי בעל הכלב התרשל ולכן נגרם הנזק וכי מדובר בכלב מועד. לאחר התיקון, צריך הנפגע אך להוכיח כי נגרם לו נזק בעקבות הנשיכה, ובעל הכלב ישא באחריות לנזקי התובע.
המדובר בהוראת חוק המחמירה מאוד עם בעלי כלבים ואשר מטילה עליהם אחריות רבה. המטרה בהחמרה זו הינה לנסות ולמנוע ככל שניתן את האפשרות לפיה יגרום כלב לפגיעה באדם. הלכה למעשה, מדובר באחריות מוחלטת של בעל הכלב, אשר לה קיימות בחוק שלוש הגנות בלבד, המרככות אותה במעט. בעל כלב אשר יוכיח כי אחת ההגנות מתקיימת לא יישא באחריות כלפי הניזוק. המדובר בטענות הגנה חזקות לדחיית תביעת נזיקין המוגשת נגד בעל כלב בעילה של נשיכת כלב. שלוש ההגנות הינן: [א] התגרות של הניזוק בכלב [ב] תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו הוריו או ילדו [ג] הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.
ד"ר דוד סער, עו"ד

