ניגוד עניינים במינוי מומחים רפואיים מטעם בית הדין, האמנם?

בפסק דין טרי וחם מהעת האחרונה (14.2.11) של בית הדין הארצי לעבודה, נדונה סוגיה מעניינת באשר לשאלה האם יש להימנע ממינויים של מומחים רפואיים המשמשים בו בעת גם כפוסקים בוועדות רפואיות הפועלות מכוח חוק הביטוח הלאומי?

בנוסף היועמ"ש לממשלה, אשר הצטרף אף הוא לערעור, צידד בעמדת המערערים וציין כי מטעמים שעניינם מראית פני הצדק ראוי הוא שבאותם מקרים בהם ממונה מומחה המשמש כפוסק בוועדות רפואיות תינתן למבוטח לכל הפחות האפשרות להביע התנגדות למינוי.

בית הדין מקבל את הערעור וקובע הסדר חדש, ולפיו בכללו של דבר מומחים המשמשים כפוסקים בוועדות רפואיות לא ימונו כמומחים יועצים בבית הדין לעבודה, למעט במקרים חריגים כגון:

א.      הסכמה דיונית – כלומר הסכמה הדדית של הצדדים לסכסוך.

ב.      טעם מיוחד – כגון מומחיות מיוחדת הנדרשת בנסיבות העניין.

ג.        הודעה על סיום תפקיד כרופא פוסק בוועדות הרפואיות – ממילא הוסר החשש לניגוד עניינים.

עוד קבע בית הדין כי ההסדר החדש אינו חל רטרואקטיבית ולא ייושם לגבי מינויים שנעשו עד למועד מתן פסק הדין.

נראה כי בפסיקתו תיקן בית הדין עיוות מתמשך בשנים, ובכך למעשה הגדיל את מידת האמון הציבורי במערכת המשפט וביישום כללי הצדק, הכה חשובים לאזרח הקטן.

נקודה למחשבה:

בפרשת שופטים בתורה נאמר: "לא תטה משפט ולא תכיר פנים" (דברים טז, יט). וזה לשון הרמב"ם בעניין זה: אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו, אף על פי שאינו שושבינו ולא רעו אשר כנפשו; ולא למי ששונאו, אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים ובלבם. ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו - אין לך דיין צדק כמוהו.
וכל כך החמירו באיסור ניגוד עניינים אצל דיין, עד שאמרו שגם כשיש חשד להטיה קלה של הדין לטובת אחד מבעלי הדין, ראוי לו לדיין להימנע מלדון בעניין אף שלא לבקשת אחד מן הצדדים.

ד"ר דוד סער, עו"ד