נטלי ראיה בנזיקין: "הדבר מעיד על עצמו"

בהליך משפטי קיימים מספר סוגים של נטלי ראיה והוכחה. הכלל הבסיסי והידוע מכל הינו "המוציא מחברו עליו הראיה", לאמור – פלוני התובע את אלמוני נדרש להוכיח את יסודות העוולה מכוחה הוא תובע.

נטל ההוכחה בהליך אזרחי קובע, כי אם בסיום ההליך המשפטי "כפות המאזנים" מאזנות, הצד המחזיק בנטל יפסיד בהליך המשפטי, ומכאן חשיבות הסוגיה. ובמילים אחרות,  הנטל להוכיח את התביעה מוטל על הצד הנושא בנטל ההוכחה.

לכלל הנ"ל, קיימים מספר חריגים מכוח החוק והפסיקה, אחד החריגים החשובים קבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} (להלן: "סעיף 41"), כמפורט להלן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 41, עובר נטל ההוכחה (המוטל בדרך כלל על התובע) לפתחו של הנתבע.
במקרה הרגיל, התובע שהגיש תביעה נזיקית, ומעוניין להשתמש בעוולת הרשלנות, נדרש להוכיח כי הנתבע התרשל, והוא יצטרך להביא ראיות להוכחת כל יסודות עוולת הרשלנות: חובת זהירות, התרשלות, נזק, וקשר סיבתי משפטי ועובדתי.
מאידך, במקרה שחל סעיף 41, עובר נטל ההוכחה והראיה לנתבע.

הכלל הקבוע בסעיף 41 חל בהתקיים שלושה תנאים מצטברים, כמפורט להלן:

תנאי ראשון, התובע אינו יודע מהן הנסיבות שגרמו לנזקו, ואף לא הייתה לו יכולת לדעת.
בע"א 10566 שלג נ' אמיר (פורסם בנבו), קבע בית המשפט העליון, כי המועד לאי ידיעת נסיבות המקרה, הינו מועד שסמוך לתום המשפט ולא מועד התאונה.

תנאי שני, הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
בע"א 241/89 ישאליפט נ' הינדלי, קבע בית המשפט העליון, כי השליטה הנדרשת אינה שליטה מלאה, רציפה ובלעדית, אלא הזכות לשלוט מספיקה ואין צורך בשליטה בפועל.

תנאי שלישי, בית המשפט מוצא כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
הפסיקה קבעה, שנדרש להוכיח הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, אך אין צורך להוכיח את הרשלנות על המקרה הספציפי עליו נדונה התביעה. כלומר, כי מבחינה הסתברותית יותר מתקבל על הדעת כי קיימת רשלנות במקרים מאותו סוג.

חשוב להדגיש, כי שלושת התנאים הקבועים בסעיף 41, נבחנים אך בסיום ההליך המשפטי.
לפיכך, התובע אשר מנהל את תביעתו, אינו יכול לדעת עד למועד מתן פסק הדין על מי מוטל נטל ההוכחה והראיה.

המסקנה הנובעת מכך הינה, כי על התובע לנהל את ההליך כאילו הנטל רובץ עליו, שאם לא יעשה כן, אם יקבע בסיום ההליך כי הוא נושא בנטל והוא לא הביא ראיות להוכחת רשלנותו של הנתבע – הוא יפסיד בהליך, הואיל ולא הוכיח את יסודות עוולת הרשלנות.

ד"ר דוד סער, עו"ד