נזק גוף עקב הסתכנות מרצון

בהליך נזיקי בבית המשפט קיימות מספר טענות הגנה שהנתבע יכול לטעון, טענת הסתכנת מרצון, הינה אחת מטענות ההגנה הידועות ביותר.

סעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר קובע כי:

"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

על מנת שתתקבל טענת "הסתכנות מרצון" יש להוכיח לא רק שהתובע ידע והעריך שקיים סיכון בצניחה למשל, אלא יש להוכיח, כי התובע לקח על עצמו את הסיכון המשפטי במקרה בו ייגרם לו נזק. כלומר: על הנתבע להוכיח שני דברים:

ראשית, כי התובע ידע את הסיכון והעריכו נכונה. הכוונה הינה לסיכון הפיסי שבפעולה.

שנית, כי התובע לקח על עצמו את התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. היינו,  התובע לקח על עצמו במודע את הסיכון לפיו אם ייפגע  לא יזכה לפיצוי כספי מהנתבע.

בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, נקבע בעמ' 350:

"...אין  לראות בהתנהגות המערער משום "הסתכנות מרצון"

(VOLENTI NON FIT INJURIA), שכן החשיפה לסיכון "אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק... אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד ל"ז(1), 113 בעמ' 147,  הנ"ל, בעמ' 148-147, וראה האסמכתאות שם)"

טענת הגנה זו מועלית בעיקר בכל הקשור לספורט אתגרי, כגון: צניחה חופשית.

לאור פסיקת בית המשפט , נראה, כי בית המשפט נמנע מלהכיר בהגנה זו.

ד"ר דוד סער, עו"ד