סעיף 41 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} (להלן: "סעיף 41"), קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."
בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 41, עובר נטל ההוכחה (המוטל בדרך כלל על התובע) לפתחו של הנתבע. כלומר: הנתבע צריך להוכיח, כי לא התרשל ואם לא יעשה כן ימצא אחראי בגין הנזקים שגרם.
על מנת לעמוד בתנאי הסעיף על התובע לעמוד בשלשה תנאים מצטברים:
1. התובע אינו יודע מהן הנסיבות שגרמו לנזקו, ואף לא הייתה לו יכולת לדעת.
בע"א 10566 שלג נ' אמיר (פורסם בנבו), נקבע, כי המועד בו נבחן תנאי זה הינו במועד פסק הדין.
2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
ע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, נקבע, כי אין צורך בשליטה טכנית פורמאלית מלאה, רצופה ובלעדית על הנכס, אלא מדובר במבחן ענייני מעשי לפיו נבחנת הזיקה של המזיק לנכס והשאלה האם יש ביכולתו למנוע את התרחשות התאונה.
אם על פי מאזן ההסתברויות התשובה על כך היא חיובית הרי שיראו בנתבע כבעל השליטה על הנכס.
בע"א 206/89 רז נ' בית חולים אלישא קבע בית המשפט, כי מתקני בית החולים, החפצים והשטחים שבתוכו, החל מהכפפות של האחיות וכלה בכלי האוכל ומתקני הסניטציה, היו בשליטת בית החולים.
3. בית המשפט מוצא כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט, כי על התובע להציב תשתית עובדתית המלמדת על הסתברות, כי יותר מתקבל על הדעת שהנזק נגרם באשמו של הנתבע. כלומר אין דיי בטענה בעלמא.
ראה: תא (עפ) 2508/04 אבו ליל נ' בית חולים הסקוטי.
וכן ראה: ע"א 4152/03 ענדאליב נ' בית חולים ביקור חולים, שם נקבע, כי אין דיי בכך, כי הנזק שנגרם הינו נדיר, ויש להוכיח תשתית כאמור לעיל.
תא 1589/01 כ' נ' שירותי בריאות כללית, נקבע, כי גם כאשר מדובר בתקלה נדירה במהלך ניתוח אין ללמוד מכך באופן אוטומטי, כי מתקיים התנאי.
ד"ר דוד סער, עו"ד

