לשון הרע על אישי ציבור

מי שפרסם דברי לשון הרע על זולתו, יכול לחסות בצל שלושה סוגי הגנות: פרסומים מותרים (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965), הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק), והגנת תום הלב, אשר לה תתי סעיפים רבים העוסקים במקרים שונים של תום לב בפרסום, כאשר תת-המקרה המפורסם הוא זה שבסעיף 15(4) לחוק הקובע כי לנתבע תעמוד הגנת תום הלב כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

על מנת לבחון האם חלה הגנת תום הלב לפי החלופה 15 (4) לחוק, ראשית יש לבחון אם מדובר בהבעת דיעה, ולא בעובדה, וכי הקורא הסביר מבין כי מדובר בדעתו של המפרסם ולא בעובדות (ד"נ 9/77), שאחרת יזקק המפרסם להגנת "אמת דיברתי" (ע"א 334/89).  הבחינה אם מדובר בדיעה או עובדה תיעשה תוך "בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו" (ע"ע 3199/93). נדרש כי ככל שהבעת הדיעה כוללת גם התייחסות לעובדות, אלה תהיינה נכונות (ד"נ 9/77), וזאת להבדיל מהבעת דיעה שאינה חייבת להיות נכונה מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדיעה.

סעיף 15(4) לחוק מאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב (ע"א 6871/99). בבואו של ביהמ"ש לבדוק אם המפרסם חוסה תחת הגנת הבעת הדיעה יבדוק בין היתר עד כמה הפרסום עוסק בנושא המעורר עניין ציבורי (או דמות ציבורית, לפי העניין), מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, האם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע (ע"א 1783/03).

ד"ר דוד סער, עו"ד