לנדאו דתיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו א  043034/04

לפני: כב' השופט אברהם קסירר תאריך: 28/01/2007

בעניין: לנדאו דתיה 

עו"ד סער התובעת

-נ  ג  ד-

כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א 

עו"ד אהרונסון הנתבעת

פסק דין

ענייננו בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה.

התובעת, ילידת 1947, עותרת לחייב את הנתבעת, מבטחתה בשתי פוליסות לביטוח חיים הכוללות ביטוח אבדן כושר עבודה, בתשלום פיצוי חודשי בגין אבדן כושר עבודה לחודשים 8/03 (מועד בו נטען כי הנתבעת הפסיקה את תשלום התגמולים החודשי) ועד 5/04 כולל (מועד הגשת התביעה) וכן שיחרור מתשלום פרמיה לתקופה האמורה.

בכתב הגנתה הודתה הנתבעת בביטוח התובעת בשתי פוליסות הביטוח הנטענות, ציינה כי הפוליסות מסולקות החל מ- 9/03 בגין אי תשלום פרמיות, אישרה כי שילמה לתובעת תגמולים בגין אבדן כושר עבודה החל מאוקטובר 1998 עד וכולל חודש 8/03 וטענה כי תשלום התגמולים הופסק מאחר והתובעת לא איבדה את כושר עבודתה בהתאם לתנאי הפוליסות.

יריעת המחלוקת תחומה בכתבי הטענות, מתייחסת איפוא לשאלת אובדן כושרה של התובעת לתקופה שבין אוגוסט 2003 ועד יוני 2004 וכפועל יוצא בשאלת זכאותה של התובעת לתגמולי ביטוח ושיחרור מפרמיות לתקופה האמורה. היות ולטענת הנתבעת סולקו הפוליסות בספטמבר 2003 עקב אי תשלום פרמיות, הרי שההכרעה טומנת בחובה שאלת תקפותן של הפוליסות, והאם סולקו על ידי הנתבעת כדין.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו ושהוכחו כדבעי:

1. התובעת בוטחה  ע"י הנתבעת בפוליסות לביטוח חיים כמפורט להלן: פוליסה המכונה "תוכנית שי" שמספרה 5-131739 שתחילתה ביום 1.3.1991 (להלן: "הפוליסה הראשונה"); פוליסה המכונה "תוכנית מיטב" שמספרה 3-286138 שתחילתה ביום 1.2.1995 (להלן: "הפוליסה השנייה"). אין מחלוקת, כי הפוליסות כוללות פיצוי חודשי במקרה של אבדן כושר עבודה ושיחרור מתשלום פרמיות לתקופות אבדן הכושר כאמור. (ר' תצהיר הגב' טל ארזי מטעם הנתבעת).

2. ביום 8.6.1998 אובחנה התובעת כחולה במחלת סרטן מסוג לימפומה ריאתית, מחלה אשר אינה ניתנת לריפוי, ובסמוך לכך החלה לקבל טיפולים כימותרפיים לדיכוי המחלה (עדות התובעת בסעיף 7 לתצהירה ובעמוד 23 לפרוטוקול מיום 4.1.06).

3. עובר לגילוי המחלה ובעת עריכת פוליסות הביטוח דנן הועסקה התובעת בתפקיד רעיונאית (קופירייטרית) בחברת פרסום (סעיף 2 לתצהיר התובעת). לפני למעלה משלושה עשורים עסקה התובעת בחינוך גופני, בהמשך לכך כגרפיקאית ולפחות בעשור האחרון עובר לגילוי המחלה כרעיונאית (ר' עדות התובעת בעמוד 23 לפרוטוקול מיום 4.1.06).

4. ביום 17.8.1998 פוטרה התובעת מעבודתה כרעיונאית במשרד הפרסום בו עבדה עד למועד גילוי המחלה (סעיף 8 לתצהיר התובעת והנספח לו).

5. אין חולק, כי עם גילוי המחלה בשנת 1998 ובגינה, איבדה התובעת כושר עבודתה. במהלך הטיפולים לדיכוי המחלה ולאחריהם, לקתה התובעת במשבר נפשי בגינו נמשך אובדן הכושר. הקביעה כי התובעת הינה במצב של אבדן כושר עבודה התבססה בתחילה על מחלת הסרטן, ולאחר מכן, ובהיות המחלה ברמיסיה, על מצבה הנפשי של התובעת ובהתאם למסמכים מטעם פרופ' נוימן בתחום הפסיכיאטרי (ר' עדות התובעת בעמוד 12 לפרוטוקול מיום 4.1.06).

6. לתובעת שולמו תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה החל מאוקטובר 1998 (לאחר תקופת המתנה בת 3 חודשים המוסכמת בפוליסה) וזאת עד לחודש אוגוסט 2003 (ר' לדוגמה סעיף 7 לסיכומי הנתבעת). בתקופה זו, ובהתאם לאמור בסעיף 4 לנספחי אובדן כושר העבודה המצורפות לשתי הפוליסות, שוחררה התובעת מתשלום פרמיות.

7. אין מחלוקת כי החל מדצמבר 2004 התובעת מצויה במצב של אבדן כושר עבודה וזאת לאחר שבמועד זה אובחן כי חזרה וחלתה במחלת הסרטן ומשהיא נדרשת שוב לטיפולים לדיכוי המחלה (ר' לדוגמה חוות דעתו של הרופא התעסוקתי, ד"ר רורליך, מטעם הנתבעת).

מטעם התובעת הוגשו חוות דעת רפואיות של פרופ' נוימן בתחום הפסיכיאטרי ושל פרופ' לרמן בתחום הרפואה התעסוקתית. המומחים נחקרו על חוות דעתם. כמו כן העידה התובעת.
מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת רפואיות של ד"ר פלד בתחום הפסיכיאטרי ושל ד"ר רורליך בתחום הרפואה התעסוקתית. המומחים נחקרו על חוות דעתם. כמו כן העידה הגב' טל ארזי, עובדת באגף לביטוח חיים בנתבעת.

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

בעיקרי דבריה בסיכומים טוענת התובעת כי בהתאם להוראת הפוליסה קיימים שני תנאים מצטברים אשר הוכחתם תזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה: האחד, כי נשלל ממנו הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שעסק בו עד פרוץ המחלה בשיעור של 75% לפחות; השני, כי נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו. התובעת טוענת כי "אין מחלוקת" שעמדה בתנאי הראשון, שהרי עובר לפרוץ המחלה עבדה כרעיונאית בכירה במשרד פירסום, תפקיד הכרוך ב"עבודה תובענית סביב השעון תוך גילוי יצירתיות, שנינות, ערנות ומהירות מחשבתית", ומחייב בין היתר מגע עם לקוחות וצוות המשרד. לטענתה קבעו מומחי התובעת כי נשלל ממנה הכושר להמשיך במקצוע זה, קביעה אשר אוששה ע"י המומחים הרפואיים מטעם הנתבעת (ד"ר רורליך בחקירתו בעמוד 136 לפרוטוקול ובעמוד 4 לחוות דעתו של ד"ר פלד), אשר קבעו כי התובעת כשירה לעבודה אשר אינה כרוכה בלחץ ובאחריות רבה.
באשר לתנאי השני ביחס לעיסוק סביר אחר, טוענת התובעת כי השאלה היא כיצד יש לפרש תנאי זה בפוליסה. לטענתה, יש להפעיל את כלל הפרשנות נגד המנסח וכי ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח כך שגם אם אין המדובר בעיסוק זהה הרי שהעיסוק יהיה סביר ותואם את ניסיונו, השכלתו והכשרתו של המבוטח וכי על העיסוק החדש להיות זמין במידה סבירה.

התובעת טוענת כי חוות הדעת של פרופ' נוימן בתחום הפסיכיאטריה ושל פרופ' לרמן בתחום הרפואה התעסוקתית לא נסתרו. מאידך, נטען כי אין ליתן משקל לחוות דעתו של ד"ר פלד המומחה הפסיכיאטרי מטעם הנתבעת בהיותה בין היתר מגמתית ומלאת סתירות. לעניין זה טוענת בין היתר התובעת כי נבדקה ע"י המומחה בדיקה קצרה בלבד, כי המומחה לא עיין בתיעוד הרפואי בתחום הנפשי, כי המומחה לא התייחס לניסיון התאבדות של התובעת וכי לא התייחס בחוות דעתו לתרופות פסיכיאטריות שקיבלה.
כן טוענת התובעת בעיקרי דבריה בסיכומים כי אין ליתן משקל לחוות הדעת של המומחה לרפואה תעסוקתית מטעם הנתבעת, ד"ר רורליך, בין היתר בשל העדפת חוות הדעת של ד"ר פלד בשל העובדה כי לא התרשם כי התובעת מצויה במצב דיכאוני; בשל העדר התייחסות מעמיקה לניסיון ההתאבדות של התובעת ולתרופות בהן השתמשה במשך השנים. כן טוענת התובעת כי המומחה חזר בו מדבריו כי היא מסוגלת לעבודה משרדית, כי המומחה לא ידע שהשתתפות בחוגים מתייחסת לחוג פלדנקרייז בו חייבת התובעת להשתתף בשל בעיית אוסטופורוזיס, וכי חוות הדעת ניתנה ללא שהמומחה נתן דעתו להגדרת אבדן כושר שבפוליסת הביטוח. התובעת מציינת כי נתגלו סתירות בין חוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעת ביחס למועד תום תקופת אבדן הכושר.
לטענת התובעת בסיכומים, אין ליתן משקל לקביעת המוסד לביטוח לאומי לפיו התובעת לוקה באובדן כושר עבודה בשיעור 65% בלבד, שכן הקריטריונים המנחים את המוסד לביטוח לאומי שונים, וכי בפוליסת הביטוח אין הוראה לפיה קביעת המוסד לביטוח לאומי הינה קביעה מחייבת.
לעניין ביטול הפוליסות טוענת התובעת כי לנתבעת לא היתה זכות לבטל/לסלק הפוליסות וכי  התובעת לא שילמה את תשלומי הפרמיות בסברה כי הינה מצויה באבדן כושר עבודה ומשכך קמה לה הזכות להמשיך ולא לשלם את תשלומי הפרמיות. כן טוענת התובעת כי אמנם הוכח כי נשלחו לתובעת שתי הודעות בדבר סילוק / ביטול הפוליסות רטרואקטיבית, אשר אף נתקבלו על ידה, אך לא הוכח כי הנתבעת שלחה שתי הודעות נוספות לגבי כל אחת מהפוליסות כנדרש בסעיף 15 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א – 1981.
לעניין סכומי הפיצוי בהתאם לפוליסה טוענת התובעת כי אין חולק כי בהתאם ל"פוליסה הראשונה" סכום הפיצוי הינו 4,909 ₪ והשחרור מתשלום פרמיות הינו 507 ₪, וכי בהתאם ל"פוליסה השנייה" הפיצוי הינו 3,470 ₪ ולאחר הצמדה למדד המחירים לצרכן 6,026 ₪ והשחרור מתשלום פרמיות עומד על 857 ₪ ולאחר הצמדה כאמור על סך 1,683 ₪. התובעת טוענת כי הסכומים האמורים בתצהיר הנתבעת אינם כוללים הצמדה למדד המחירים לצרכן, בניגוד לנספח הכללי לפוליסה וכי הגב' ארזי אשר העידה מטעם הנתבעת לא טיפלה אישית בפוליסות האמורות ולכן אין ליתן משקל לעדותה.

הנתבעת בעיקרי דבריה בסיכומים טוענת כי לתובעת שולמו תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה בשלב ראשון עקב מחלת הסרטן בה חלתה ולאחר מכן עקב מצבה הנפשי על סמך התיעוד הרפואי של פרופ' נוימן. בחודש אוגוסט 2003 סרבה התובעת להיבדק על ידי פסיכיאטר מטעם הנתבעת, בדיקה אשר נדרשה לטענת הנתבעת לצורך בירור החבות, ולכן הופסק תשלום התגמולים החל מחודש ספטמבר 2003. במקביל, הפסיקה התובעת את תשלום הפרמיות ב- 9/03. עוד טוענת הנתבעת כי לתובעת נשלחו התראות כדין בטרם ביטול/סילוק הפוליסות עקב אי תשלום פרמיות ומאז ספטמבר 2003 אין לתובעת כל כיסוי ביטוחי.
לטענת הנתבעת בסיכומיה, אין מחלוקת שממועד הפסקת תשלום תגמולי הביטוח בגין אבדן כושר ועד להגשת התביעה מחלת הסרטן היתה ברמיסיה, ללא השלכה על כושר העבודה כאשר מצבה הנפשי של התובעת הוא העילה לזכאותה הנטענת. כן נטען כי בתקופה שבין 9/03 ו- 5/04 לא היתה התובעת באובדן כושר עבודה, לא היתה זכאית לתגמולי ביטוח או לשחרור מתשלום פרמיות, ולכן משחדלה מתשלום פרמיות בוטלה כדין הפוליסה הראשונה וסולקה הפוליסה השנייה.
עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי הגדרת אבדן כושר עבודה בפוליסות מורכבת משני תנאים מצטברים, אשר על התובעת להוכיח: שלילת 75% לפחות מכושרו של המבוטח להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעת הביטוח וחוסר אפשרות של המבוטח לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו ולהכשרתו. הנתבעת טוענת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח התקיימותם של שני התנאים וכי בתקופה הרלבנטית היתה התובעת כשירה לעסוק בכל עיסוק סביר אחת התואם את ניסיונה, השכלתה והכשרתה.
הנתבעת טוענת כי אין ליתן משקל חוות דעתו של פרופ' נוימן, הפסיכיאטר מטעם התובעת, בין היתר שכן פרופ' נוימן הוא הרופא המטפל וכי לא בוצעה בדיקה פסיכיאטרית; כי חוות הדעת נעדרת אבחנה מבדלת; כי פרופ' נוימן לא היה מודע לאפשרות של אבחנה מבדלת של התחלות נוכח ההליך שברקע אל מול חברת הביטוח ואל מול המוסד לביטוח לאומי; כי חוות הדעת של פרופ' נוימן נסתרה בעדות התובעת עצמה לעניין פעילויותיה וכי אלו מצביעות כי לא היתה במצב דיכאוני. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם בהתאם לאמור בחוות דעתו של פרופ' נוימן, הפגישות עימו היו נדירות יחסית, כי אין בסיס לטענה כי נדירותן הינה תוצאת מצבה הכלכלי של התובעת וכי ישנם ספקות באשר לצורך האמיתי של התובעת בטיפול פסיכיאטרי. כן נטען כי תשובות התובעת בחקירה נגדית מצביעות על כך כי לא באמת נטלה את התרופות הפסיכיאטריות או לפחות לא נטלה אותן כאדם שסובל מדיכאון. לחילופין טוענת הנתבעת כי אף אם עומדת בתוקפה אבחנתו של פרופ' נוימן כי התובעת לוקה בדיסתמיה, הרי שמדובר בדיכאון קל שאינו גורם לאובדן כושר העבודה.
במישור התעסוקתי טוענת הנתבעת כי המידע שמסרה התובעת הינו חלקי ומגמתי, תוך פגיעה במהימנותה ושמיטת הבסיס לחוות הדעת של המומחים מטעמה. עוד נטען כי אליבא דמומחי התובעת, במצבה הנפשי מומלץ כי תצא לעבודה וכי בהתאם לחקירתו הנגדית של ד"ר רורליך יכולה התובעת לעבוד כגרפיקאית וכן בעבודה משרדית כללית שלא נדרשת לה הכשרה מיוחדת.
הנתבעת הגישה את תיק המל"ל של התובעת, וטוענת כי ביום 3.12.00 נקבע כי התובעת מסוגלת לעבודה חלקית ללא מאמץ גופני וכי ביום 14.10.02 נקבע כי התובעת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה. בדצמבר 2001 נקבעה לתובעת במל"ל דרגת אי כושר חלקי בשיעור 60% מיום 1.6.01, דרגה צמיתה מיולי 2002.
לעניין גובה סכומי הביטוח טוענת הנתבעת כי יש לקבל את עדות הגב' ארזי מטעמה. באשר למחלוקת הנוגעת לסכומי התשלום בפוליסה השנייה נטען כי במהלך תקופת הביטוח יכולים להעשות שינויים שונים בפוליסה, כי התובעת לא הצליחה בחקירתה להסביר את החישוב שנעשה בתצהירה, כי התובעת אישרה שבתקופה בה שולמו לה התגמולים שולם לה הסכום במלואו ולכן יש לקבל את עמדת הנתבעת באשר לסכום הפיצוי נכון למועד הפסקת התשלום באוגוסט 2003.
לעניין סילוק/ביטול הפוליסות טוענת הנתבעת כי אלו נעשו כדין לאחר שהתובעת הפסיקה את תשלומי הפרמיות. כן נטען כי לתובעת נשלחו התראות כדין על ביטולן/סילוקן של הפוליסות, ואלו אכן סולקו/בוטלו כדין. הנתבעת מציינת כי טענות בדבר אי משלוח שתי הודעות לכל אחת מהפוליסות מהווה הרחבת חזית אסורה.
באחרית טוענת הנתבעת כי עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, כי זו נמצאה לוקה במהימנותה, ללא תמיכה והנמקה, וכי אין טעם המצדיק אימוץ גרסתה.

המצב המשפטי:

פרשנות פוליסת ביטוח

אליבא דכולי עלמא, פוליסת הביטוח הנה חוזה לכל דבר ועניין, וככזה, חלים עליו כללי הפרשנות של החוזים, ובכללם - כלל הפרשנות נגד המנסח (Contra Proferentem). עמד על כך כב' השופט ח. אריאל בפרשת ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746, 755-756 להלן: "פרשת חסון":

"ראשית, יש לבדוק את תכליתו של החוזה. תכלית זו כוללת בתוכה הן ממד סובייקטיבי והן ממד אובייקטיבי. הממד הסובייקטיבי הוא אומד דעתם של הצדדים. חקר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים לחוזה כפי שזו באה לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים ...נ

הממד האובייקטיבי של תכלית החוזה הוא, המטרות האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס שהחוזה שנכרת נועד להגשים ... תכלית זו של החוזה נקבעת על פי 'מהותה של העסקה' ועל פי 'מטרותיה העסקיות והכלכליות' המונחות ביסודה. תכלית אובייקטיבית זו משקפת את אומד דעתם של בעלי חוזה 'סבירים והגונים' הפועלים על פי אמות מידה ראויות, כפי שהן נדרשות מבעל חוזה הפועל בתום לב...ב

יש לבחון את משמעותו הלשונית הפשוטה של החוזה, לעקוב אחר המשמעות ההגיונית התואמת את רוח החוזה בהיבט המשפטי והכלכלי, לעיין במסגרת העובדתית החיצונית בה נכרת החוזה, לחקור אחר הפירוש המקובל בהתקשרויות דומות לחוזה נשוא הפרשנות, לשקול את האפשרות לפרש את המסמך נגד מנסחו כאשר החוזה אינו ברור וניתן למספר פירושים, כך גם יש לתת את הדעת להעדפת הפירוש המקיים את החוזה על פני הפירוש המבטל את אותו חוזה..."

כך קובעת גם המלומדת ג' שלו בספרה "דיני חוזים" (ירושלים, תש"ן), בעמ' 314:
"כלל הפירוש נגד המנסח יושם בהרחבה לגבי פוליסות-ביטוח. בפירוש מסמכים אלה חוברים יחד כמה גורמים הפועלים כולם לטובת המבוטח: העובדה שמדובר בחוזה אחיד; העובדה שמדובר בפטור מאחריות; והעובדה שחברת-הביטוח היא המנסחת. כל ספק או אי-בהירות בפירוש חוזי-ביטוח מתפרשים, לפיכך, כנגד חברת-הביטוח. במקרים רבים מתייצב נגד חברת הביטוח גם כלל הפירוש הקבוע בסעיף 25 (ב) (לחוק החוזים - א.ק.), בדבר העדפת פירוש מקיים על פני פירוש מבטל, אשר בדיני ביטוח מתבטא בהנחה, כי חברת-ביטוח המוציאה פוליסה מתכוונת לכסות את המבוטח כנגד כל הסיכונים שהוא צפוי להם".ו

לאור זאת, יש לפנות לפרשנות הפוליסה, תוך היעזרות בתכליתה האובייקטיבית. כאשר התכלית האובייקטיבית מותירה את הפרשן ללא פתרון ברור או במקרה שתיתכנה מספר תכליות אובייקטיביות סבירות, יש לפנות אל כללי הפרשנות המיוחדים, ובהם, כאמור,  כלל הפרשנות נגד המנסח (ראה ספרם של מ. יפרח ור. חרל"פ "ששון - דיני ביטוח" (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שניה, תשס"א) בעמ' 37).  אם-כן, במקרה של ספק בפרשנות רכיב מרכיבי פוליסת הביטוח יפעל הספק לרעת המבטח. יפה לעניין זה אמירתו של כב' השופט י' עמית, בקובעו:

"במקרה של ספק בפרשנות הגדרת מקרה הביטוח או החריגים, הספק פועל לרעת המבטח. זאת, מכוח ארבעה כללי פרשנות שהשתלבו זה בזה עד שהיו לאחד:

( - ) 'נגד המנסח' -  ראה, לדוגמה, ע"א 769/86 רובינשטיין נ. זמרן פ"ד מב (3) 581, 586 והאסמכתאות שם.ו

( - ) 'נגד המבטח' - ראה, לדוגמה, ע"א 779/89 יעקב שלו נ. סלע חברה לביטוח פ"ד מ"ח (1) 221 וכן  ע"א 631/83 המגן נ. מדינת הילדים פ"ד לט (4) 561, 572-573.נ

( - ) 'נגד הצד החזק' - ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ. מועצה מקומית עראבה פ"ד נ. (5) 81 (דברי כב' השופט טירקל).ב

[במאמר מוסגר נציין כי כלל זה, כוחו יפה במיוחד ביחסים בין חברות ביטוח למבוטחים, נוכח אופיו הצרכני של חוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981. ראה, לדוגמה, ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. ישר מנשה פ"ד מט (2) 749].ו

( - ) חוזי ביטוח, ככלל, הינם חוזים אחידים והכלל 'נגד המנסח' כוחו יפה עוד יותר מקום בו מדובר בחוזה אחיד. ראה, לדוגמה, ע"א 83/83 מדינת ישראל נ. אבידן פ"ד לט (1) 211.

עמד על כך השופט חשין בלשונו הציורית בע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת גן נ. סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ (3) 281.נ

"חוזי ביטוח הינם, ככלל, חוזים אחידים ....ניסוחם הוא בידי חברות הביטוח - שמא נאמר: בידי אנשי-המקצוע של חברות הביטוח - ובמהלך הדברים הרגיל אין למבוטחים כל השפעה על תוכנם. פלוני שיבקש לבטח עצמו כנגד סיכון זה או אחר, יונח חוזה ביטוח לפניו (על דרך הכלל - לאחר כריתתו של החוזה) וכך ייאמר לו: קח - או הנח. אם לא ייקח, ויניח - לא יקום ביטוח ופלוני יישא בסיכון בעצמו, ואילו אם יילך אצל מבטח אחר, יחזור ויישנה המחזה שהיה בחברת הביטוח הראשונה. אכן, חברת הביטוח והמבוטח-בכוח אין הם שווי-כוחות: זו מן הנפילים והוא מקטני-ארץ. וקטני-ארץ, חכמים מחוכמים ככל שיהיו, אין בכוחם לעמוד כנגד הנפילים. וזו הדרך לכריתתו של חוזה ביטוח. בתי-המשפט היו ערים מאז-ומקדם למיפגש זה בין מי-שאינם-שווים לעת כריתתו של חוזה ביטוח, ועל-כן עשו ככל-יכולתם לעיונן של כפות המאזניים לעת פירושו של החוזה..."

(ת.א. (שלום-עכו) 5946/97 זועבי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום, כרך טז, 547).ב

כאמור, הגיונו של כלל הפרשנות נגד המנסח מבוסס על שאלת השליטה על תוכן הטקסט. כאשר עסקינן במנסח, אשר בעליל נהנה ממעמד-יתר, כחברת הביטוח בעת ניסוח פוליסה, מקובל להניח כי הלה יטרח ויבטיח את זכויותיו תוך כדי ניסוח החוזה. לפיכך, אם קיים בפוליסה פלונית ניסוח, הניתן לפירוש רב-פנים, ייטה ביהמ"ש לאזן את פערי הכוחות בין הצדדים ולאמץ את הפירוש המיטיב עם המבוטח והמגן יותר על האינטרסים שלו. זאת  כאשר פירוש זה הנו חלופה פרשנית סבירה (ר' פרשת רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 76-77).

כללים  נוספים, הקשורים קשר אמיץ לעניין נשוא דיוננו, הנם הכלל אשר קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ע"א 779/89 יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 228, ולפיו יש לבחון במתן פרשנות לדיבר מסוים בטקסט, את הקשר הדברים הראוי, לאור המטרה אותה באה הפוליסה להגשים (וראה גם - דנ"א 4811/93 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' שלו, דינים עליון, כרך לא, 114).

הכלל השני הוא כלל הציפיות הסבירות של המבוטח באשר-
"מקום ש'משתמעת' אחריות של מבטח מסתמא היו למבוטח ציפיות סבירות באשר לאחריות זו".ו
(רע"א 3128/94 הנ"ל, בעמ' 298).

בהמשך לכללים אלו התגבשה בפסיקה הגישה, לפיה:
"במקרה של אי-בהירות בפוליסת הביטוח יש להעדיף פירוש מצמצם של החריגים ותניות הפטור שבה, דהיינו פירוש המיטיב עם המבוטח ופועל לחובת המבטח..."

(ראה סעיף 3 לפסק דינו של כב' השופט י' טירקל בפרשת ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, דינים עליון, כרך סב, 301, אשר אושר לאחרונה בענין דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רוזנצווייג (טרם פורסם - ניתן ביום 3.6.03); ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' מרים, פ"ד נו(5) 799, 815; ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ פ"ד לט(4) 561,  572-573;  ע"א 497/73 צור נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(1) 729; ע"א 521/70 גרינפלד נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד כה(2) 309; ע"א 712/77, 711  כולי נ' פרודנשל חברה לביטוח בע"מ פ"ד לד(4) 757).

הגישה המקובלת היא – אם כן – ביכור הנוסח המיטיב עם המבוטח, וזאת כאשר ההיגד בפוליסה ניתן ל-2 פרשנויות סבירות. על נקודה זו עמד גם המלומד שחר ולר במאמרו על התערבות בתכנם של חוזי-ביטוח באמצעות "פרשנות" עלי-משפט ג(1), 200, 247, כאשר טען, כי כלל ה- Contra Proferentem שולב במסגרת בחינת אומד דעתם של צדדים סבירים והוגנים, ex-ante:

"כלל הפירוש נגד המנסח שולב בתורת הפרשנות התכליתית בפסק-הדין של השופט ברק בעניין שלו נ' סלע חברה לביטוח. לפי הגישה שננקטה שם, מופעל הכלל כאשר תורת הפרשנות התכליתית מובילה לשתי פרשנויות סבירות של התניה החוזית השנויה במחלוקת. מאחר שרובם המכריע של חוזי ביטוח הם חוזים אחידים, שלא קדם להם משא ומתן, יפורש בדרך כלל חוזה ביטוח בהתאם לתכליתו האובייקטיבית, כלומר בהתאם לאומד דעתם של צדדים לחוזה שהם 'סבירים והוגנים'. תפיסה פרשנית זו מאפשרת לבית המשפט להגיע לתוצאות זהות לאלו שהיו נובעות משימוש בכלל הפירוש נגד המנסח. במילים אחרות, לשימוש בכלל הפירוש נגד המנסח יש בעיקר חשיבות רטורית" (שם, בעמ' 276).

הרעיון הכללי העולה מן הכתוב יפה לענייננו, ולשיטתנו לכלל האמור ישנה חשיבות – גם מעשית - הנוגעת בין השאר לסוגיות של איזון יחסי כוחות של צדק חלוקתי ואף סוגיות חינוכיות.

הכרעה ועיקרי נימוקים:

א. "התקופה הרלבנטית".

בכתב התביעה, אשר כאמור תוחם את יריעת המחלוקת באשר לה יכריע בית המשפט בין הצדדים, עותרת התובעת לפיצוי חודשי "לתקופה מיום 8/03 – עת הפסיקה הנתבעת את תשלומיה לתובעת בגין אובדן כושרה לעבוד – ועד למועד התובענה, קרי ועד 31.5.04 הווה אומר: עבוד (צ"ל: עבור) 10 חודשים" וכן "שחרור מתשלום פרמיות לתקופה הנ"ל" (ר' סעיף 16 לכתב התביעה). בכתב ההגנה הודתה הנתבעת בתשלום תגמולי אובדן כושר עבודה "עד לחודש 8/03" (סעיף 10ב לכתב ההגנה), ובסיכומי הנתבעת נטען כי תגמולי הביטוח שולמו בפועל בחודש אוגוסט 2003, באופן שהתקופה הרלבנטית הינה 9/03 ועד 5/04.

מסעיף 6 לתצהיר הגב' ארזי, עובדת מחלקת תביעות באגף לביטוח חיים בנתבעת עולה, כי תגמולי הביטוח שולמו עד לחודש אוגוסט 2003, כולל. תמיכה לתשלום הפרמיה בחודש אוגוסט 2003 נמצאת אף בביטול/סילוק הפוליסות עקב אי תשלום פרמיות וזאת מספטמבר 2003, כאשר ברי כי אילו לא היתה התובעת מקבלת תגמולים בחודש אוגוסט 2003 הרי שלא היתה פטורה מתשלום פרמיות לחודש זה, והפוליסות היו מסולקות כבר מאוגוסט 2003.

מכל האמור לעיל שוכנעתי כי לתובעת שולמו תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר העבודה עד וכולל אוגוסט 2003, באופן שהתקופה הרלבנטית לבחינת כושר העבודה וזכאותה של התובעת לתגמולים ולשיחרור מפרמיות הינו החל מספטמבר 2003 ועד 31.5.04.

ב. הנכות הרפואית:

להוכחת השאלה שבמחלוקת, ואשר עיקרה כאמור הינה מצבה של התובעת והאם הינו בגדר אובדן כושר עבודה כמוגדר בפוליסה, הגישו הצדדים חוות דעת בשני תחומים רפואיים: בתחום הפסיכיאטריה הוגשה מטעם התובעת חוות דעתו של פרופ' נוימן ומטעם הנתבעת הוגשה בתחום זה חוות דעתו של ד"ר פלד. בתחום הרפואה התעסוקתית הוגשה מטעם התובעת חוות דעתו של פרופ' לרמן ומטעם הנתבעת הוגשה בתחום זה חוות דעתו של ד"ר רורליך. כל המומחים הרפואיים נחקרו בחקירה נגדית.

ויוזכר: אין מחלוקת כי מחלתה של התובעת אינה ניתנת לריפוי; כי בתקופה הרלבנטית מחלת הסרטן ממנה סובלת התובעת היתה ברמיסיה, וכי הטענה בדבר אובדן כושר העבודה מתבססת על התחום הפסיכיאטרי.

תחילה אתייחס לחוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה.

מטעם התובעת הוגשה כאמור חוות דעתו של פרופ' נוימן מיום 28.1.04, אשר איבחן את התובעת כסובלת ממצב של דיסטימיה יחד עם מצב חרדתי מתמיד ופחד מפני חזרת המחלה. האבחנה מבוססת על תיאור מצב של עייפות כרונית, קריסה גופנית, העדר יכולת ריכוז, חוסר ביטחון וירידה בערך העצמי וכן ניתוק הקשרים החברתיים. יצויין, כי פרופ' נוימן הינו הפסיכיאטר המטפל של התובעת, וזאת בתקופה של כ- 4 שנים נכון ליום כתיבת חוות הדעת. כן יצויין כי חוות הדעת כוללת התייחסות לטיפול תרופתי נוגד דיכאון אשר ניתן לתובעת, ללא הטבה.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אבי פלד כמומחה בתחום הפסיכיאטרי, מיום 23.2.05. חוות הדעת בעיקרה מתייחסת לתיעוד קודם ולחוות דעתו של פרופ' נוימן, לעומת התרשמותו של ד"ר פלד מבדיקתה של התובעת, שבה "לא היו סימנים לדיכאון כגון האטה או הזנחה, גם לא היו סימנים של דיכאון בהבעות הפנים". לעומת זאת מצא ד"ר פלד כי "בלטו סימני חרדה ומבוכה והייתה אווירה של להוכיח שהיא סובלת"... ד"ר פלד מציין כי למד מפיה של התובעת על תיפקודיה (חוגים, טיפול בנכדים, צפייה בטלויזיה ובילוי, לפעמים הליכה לסרטים) הסותרים לדידו אבחנה של דיכאון ומעידים על התחלות מחד ועל יכולות המתאימות לכושר עבודה  שאינה כרוכה בלחץ רב ובאחריות רבה בהיקף משרה מלאה מאידך.

לאחר שבחנתי את חוות הדעת של המומחים הרפואיים בתחום הפסיכיאטריה, חקירותיהם הנגדיות וכלל הראיות בתיק, מצאתי לבכר ולאמץ את מסקנותיו של פרופ' נוימן ולקבוע כי בתקופה הרלבנטית סבלה התובעת מדיסטימיה, וזאת בין היתר מהנימוקים המפורטים להלן:

מעדותה של התובעת נמצא כי תיפקודה היום-יומי, ובין היתר פגישות עם חברות לעיתים רחוקות, ביקור אצל הנכדים, סרט או קונצרט "תלוי איך אני מרגישה" (עמודים 25-26 לפרוטוקול), הינו תיפקוד לקוי ביחס לתיפקודה עובר לגילוי המחלה ולמצב הנפשי בו לקתה בגינה. כאמור בעדותו של פרופ' נוימן, לפיה  "צריך להשוות למה שהיה קודם" (עמ' 36 לפרוטוקול), שוכנעתי כי התובעת סבלה בתקופה הרלבנטית ממצב רוח ירוד ומתיפקוד לקוי אשר אובחן כדיסטימיה.

יצויין, כי עיגון למצבה זה נמצא אף בחוות הדעת של ד"ר פלד וד"ר רורליך מטעם הנתבעת אשר תיארו את סדר יומה כ"מלא" (ר' לדוגמה סעיף 4 לפרק דיון וסיכום בחוות דעת ד"ר פלד), אך זאת ללא ההשוואה המתבקשת לתיפקודה של התובעת בעבר. עיגון נוסף למצב של דיכאון כתוצאה ממחלה ממאירה מוכר בספרות המקצועית בהתאם לאמור בחוות הדעת של ד"ר פלד.

כן יצויין, כי התקופה הרלבנטית לבחינת כושר עבודתה של התובעת מתחילה בספטמבר 2003 ותמה במאי 2004 (כולל). בבחינת חוות הדעת עולה, כי חוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי מטעם התובעת נערכה ע"י הפסיכיאטר המטפל של התובעת והיא מתבססת על מצבה וכושרה כפי שנבדק ונמצא בפועל בתקופה הרלבנטית כאמור. זאת בניגוד לחוות הדעת מטעם הנתבעת, אשר נערכו בשלהי פברואר 2005 (תקופה בה מוסכם כי התובעת שוהה באי כושר עקב חזרת מחלתה), והן בהכרח, מעריכות רטרואקטיבית את כושר עבודתה של התובעת וזאת מבלי שנבדקה בפועל בתקופה הרלבנטית (ר' עדות ד"ר רורליך לעניין זה בעמודים 120-121 ובעמודים 142-143 לפרוטוקול).

מהי אותה דיסטימיה ממנה סבלה התובעת בתקופה הרלבנטית, והאם יש בה כדי לפגוע בכושר עבודתה עד כדי אובדן כושר עבודה כאמור בפוליסות הביטוח ובנספחיהן?

פרופ' נוימן פרט בחקירתו הנגדית כי "דיסטימיה זה מצב ממושך מאד של מצב רוח ירוד ושל קשיים להתמודד עם המציאות" (עמוד 35 לפרוטוקול מיום 4.1.06), לעומתו העיד ד"ר פלד כי דיסטימיה זה הדיכאון הכי קל שיש (עמוד 86 לפרוטוקול מיום 23.5.06) וכי לדעתו "אני לא חושב שיש לה דיסטימיה, אני חושב שאין לה שום דיכאון משום סוג שהוא" (עמוד 88 לפרוטוקול מיום 23.5.06).

לעניין פגיעתה של הדיסטימיה בכושר עבודתה של התובעת, נבחנות חוות הדעת בתחום הרפואה התעסוקתית.

במישור התעסוקתי, הוגשה מטעם התובעת חוות דעתו של פרופ' לרמן, מיום 29.3.04. בבדיקת התובעת נמצא כי זו סובלת מ"אפקט דיכאוני בולט" עם רגישות אמוציונלית במהלך הבדיקה. בהתאם למימצאי הבדיקה נמצא כי מצבה הנפשי הוא קשה ואינה מסוגלת במצב זה לחזור לעבודה כרעיונאית או בכל עיסוק מתאים אחר, וכי היא נמצאת באי כושר עבודה מוחלט לפי תנאי הפוליסה (עמוד 4 לחוות הדעת).

מטעם הנתבעת הוגשה חוות הדעת של ד"ר רורליך מיום 27.2.05. עיקרי חוות הדעת הינם כי "את זמנה מעבירה בספורט ובחוגים כגון פלדנקרייז, טיפול בנכדיה ויציאות לסרטים ועם חברות". וכן כי לא התרשם ממצב דיכאוני, אלא דווקא כי לצורך שיפור מצבה הנפשי הנטען חשוב שיבוצה בעבודה. במסקנותיו העריך ד"ר רורליך כי היתה באי כושר מלא מ- 6/98 עד סוף 4/99, לאחר מכן יכלה לעבוד כגרפיקאית או בכל עבודה בעלת אופי משרדי בהיקף משרה מלא. עקב הישנות המחלה מאשר שוב אי כושר עבודה מלא מ- 12/04 ועד סוף 9/05 לאחריו יש לזמנה לדידו לבדיקת ביקורת עם מסמכים עדכניים מהמטולוגיה (עמוד 3 לחוות הדעת).

בחקירה הנגדית השיב פרופ' לרמן כי מבחינת תעסוקתית הדיסטימיה אינה דכאון קל, וכי ישנם אף מצבים בהם לדיסטימיה תהיה השלכה קשה ביותר על הנכות התיפקודית והתעסוקתית (עמודים 67-68 לפרוטוקול מיום 8.3.06). אף ביחס לעיסוקיה העיד פרופ' לרמן כי "יכול להיות שהיא תשתתף בחוגים. היא לא תוכל להתמיד בהם, היא לא תוכל להמשיך לאורך זמן בפעילות שלה הזאת" (עמ' 72 לפרוטוקול מיום 8.3.06).

לעומתו העיד ד"ר רורליך כי ברוב המקרים המלצתו לאנשים הלוקים בדיכאון היא לצאת ולהשתלב במעגל העבודה (עמ' 131 לפרוטוקול). כן הסביר ד"ר רורליך כי עיסוק סביר לתובעת הוא "למשל להיות במשרד ולענות לטלפונים" (עמוד 134 לפרוטוקול), אך חזר בו בהמשך החקירה כי זהו עיסוק סביר לתובעת (עמוד 135 לפרוטוקול). לגבי עיסוקה כרעיונאית, הסכים ד"ר רורליך כי "זה יותר קטע של מגע עם אנשים, יותר קטע של משרדים, של דרישות, עבודה יותר במתח, בלחץ, זה יכול להיות יותר בעייתי" (עמוד 136 לפרוטוקול). לגבי השתתפותה של התובעת בחוגים המצויינת בחוות דעתו, לא פרט ד"ר רורליך בחקירתו באילו חוגים, למעט פלדנקרייז, מדובר (עמוד 145 לפרוטוקול), ולאחר מכן השיב כי השתתפות בחוגים אינה שיקול, או למצער אינה שיקול עיקרי, לקביעת כושר עבודתה של התובעת (עמוד 147 לפרוטוקול).

שוכנעתי להעדיף את חוות הדעת ועדות פרופ' לרמן, אשר, כאמור לעיל אף נתמכת מעדותו של ד"ר רורליך. מכל האמור לעיל עולה כי הדיסטימיה בה לקתה התובעת בתקופה הרלבנטית, כמצב נפשי תוצאת מחלת הסרטן בה חולה התובעת, הינה בעלת השפעה הגורעת מתיפקודה הכללי והתעסוקתי.

ג. האם הפגיעה בתיפקוד התובעת עולה כדי אובדן כושר עבודה כקבוע בפוליסות ובנספחיהן?

שוכנעתי, כי התובעת איבדה כושר עבודתה בשיעור של 75% לפחות מלהמשיך במקצוע בו עסקה בעבר. כאמור, עבדה התובעת כרעיונאית במשרד פרסום, תפקיד הכרוך ב"עבודה תובענית סביב השעון תוך גילוי יצירתיות, שנינות, ערנות ומהירות מחשבתית. התפקיד מחייב גם מגע עם לקוחות ועם הצוות האחר במשרד" (עמוד 2 לחוות הדעת של פרופ' לרמן). לשלילת כושרה של התובעת לעסוק בעיסוק זה נמצא עיגון בחוות הדעת של פרופ' נוימן (עמוד 4 לחוות הדעת). עיגון נוסף לאובדן הכושר נמצא בעדות דברי ד"ר רורליך, המומחה התעסוקתי מטעם הנתבעת "עכשיו קופירטיירית, עוד פעם זה יותר קטע של משרדים, של דרישות, עבודה יותר במתח, בלחץ, זה יכול להיות בעייתי" (עמוד 136 לפרוטוקול), וזאת יחד עם האמור בחוות דעת ד"ר פלד לפיה התובעת כשירה לעבודה שאינה כרוכה בלחץ ובאחריות (עמוד 4 לחוות דעת ד"ר פלד).

ובאשר לתנאי השני, לפיו נבצר מהתובעת לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונה, השכלתה והכשרתה, שוכנעתי כי התובעת, במצבה, בתקופה הרלבנטית, לא מסוגלת היתה להתמיד בעיסוק סביר אחר מחד, וכן כי העיסוקים בהם עשויה היתה התובעת להתמיד בהתאם לחוות דעת מומחי הנתבעת אינם עיסוקים סבירים המתאימים לניסיונה, השכלתה וכושרה.

בית המשפט העליון בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746 קובע כי אין צורך בזהות בין עיסוקו של המבוטח עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה. יחד עם זאת, נקבע כי יש צורך שה"עיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח ושעיסוק זה יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודותיו הקודמות של המבוטח. במצב דברים זה, ובהיות התובעת רעיונאית ועובדת בכירה במשרד פרסום ואף בוטחה ככזו, אין מקום כיום ליתן לסעיף העיסוק הסביר פרשנות אשר תכשיר עיסוק בעבודה פקידותית גרידא כעיסוק סביר אחר.

שוכנעתי, כי העיסוקים בהם יכולה התובעת לעסוק, ובין היתר "גרפיקאית או כל עבודה בעלת אופי משרדי, בהיקף משרה מלא" (ר' פרק המסקנות בחוות הדעת של ד"ר רורליך) אינם עולים בגדר עיסוקים סבירים התואמים את ניסיונה, השכלתה והכשרתה של התובעת במכלול ההקשרים התעסוקתיים של תפקידה כרעיונאית. עיסוקה של התובעת כרעיונאית מהווה מיומנות מקצועית מיוחדת, המוציא מגדר העיסוקים הסבירים לגביה עיסוקים "רגילים" כגון עבודות פקידות זוטא או "טלפוניה" אשר אינן משקפות את הכשרתה. אף עיסוק כגרפיקאית (גם בשים לב כי לא עבדה כגרפיקאית במהלך השנים לפני פרוץ המחלה) אינו עולה בקנה אחד עם הקשריה התעסוקתיים של עבודתה הקודמת, ובין היתר כושר השתכרותה.

ד. סכום התגמולים להם זכאית התובעת.

מחלוקת נוספת הינה סכום התגמולים להם זכאית התובעת ביחס לפוליסה השנייה. יצויין, כי הצדדים אינם חלוקים באשר לסכום התגמולים ביחס לפוליסה הראשונה, ואלו עומדים על 4,909 ₪ והשיחרור מתשלום פרמיות על סך של 507 ₪, הכל כאמור בסיכומי הצדדים.

ביחס לתגמולי הפוליסה השנייה טוענת התובעת בעיקרי דבריה בסיכומים כי סכום התגמולים הינו 66% מהשכר ועומד על סך 3,470 ₪ והשיחרור מפרמיות על סך 857 ₪, כי סכומים אלו יש להצמיד למדד המחירים לצרכן באופן שבו סכום התגמולים החודשי נכון ליום הגשת התביעה עומד על 6,026 ₪ והשיחרור על סך 1,683 ₪.

הנתבעת טוענת כי בהתאם לעדות הגב' ארזי, הפיצוי החודשי בפוליסה השנייה נכון למועד הפסקת התשלום היה סך של 3,442 ₪ והפרמיה למועד זה היתה סך של 859 ₪ (ר' ס' 11 לתצהיר ארזי), סכומים שאושרו על ידי התובעת כתגמולים מלאים בחקירתה הנגדית, וכי אין לחשב את סכום הביטוח לאובדן כושר עבודה על סמך דף פרטי הביטוח שנרשם במועד הוצאת הפוליסה, כאשר מטבע הדברים יכולים היו להעשות שינויים בפוליסה.

לאחר בחינת טענות הצדדים שוכנעתי לבכר את עמדת הנתבעת לעניין סכום תגמולי הפוליסה השנייה, וזאת בין היתר בהסתמך על עדות התובעת לפיה אישרה כי עד אוגוסט 2003 שולמו לה כל תגמולי הביטוח מכח הפוליסות וזאת על בסיס הסכומים האמורים בתצהיר הגב' ארזי וכי סכומים אלו מהווים תשלום מלוא סכומי הפוליסה לטעמה (עמודים 4-6 לפרוטוקול), כמו כן העידה התובעת כי אינה מתמצאת בחישובים כספיים ולכן אינה יכולה להסביר את טענותיה ביחס לסכומי התגמול לפוליסה השנייה הנטענים בתצהירה (עמוד 6 לפרוטוקול).

ה. סוף דבר

בתקופה הרלבנטית היתה התובעת מצויה באובדן כושר עבודה בהתאם לתנאי פוליסות הביטוח שהוצאו לה על ידי הנתבעת, על נספחיהן. בהתאם לכך, אין מקום לסירוב הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר לתובעת בהתאם לפוליסות, על הנתבעת לשלם לתובעת סכומי הפוליסה והשיחרור מפרמיות בהתאם לסכומים הנטענים על ידי הנתבעת, הכל כמפורט לעיל.

כפועל יוצא, אין מקום לביטול / סילוק הפוליסות האמורות על ידי הנתבעת, בהיות התובעת באי כושר ולאור שיחרור התובעת מתשלום פרמיות לתקופה האמורה.

לאור ההכרעה דלעיל, לא מצאתי לנכון להתייחס ליתר טענות הצדדים בסיכומיהם.

הנתבעת תשא בהוצאות התובעת בניהול ההליך וכן בשכר טרחת עורך-דינה בשיעור 20% ומע"מ כחוק מסך התגמולים והחזרי הפרמיות נכון להיום.

5129371
54678313התובעת רשאית להגיש פסיקתא נתמכת בחישוב ובצרוף תגובת הנתבעת.

המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' בשבט, תשס"ז (28 בינואר 2007), בהעדר.               ________________

אברהם קסירר 54678313-43034/04
אברהם קסירר, שופט

ההחלטה כפופה לשינויי נוסח, הגהה ועדכון מתבקשים.
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה