חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 נולד עקב תופעת ה"סלקציה" במועדונים. החוק נועד לקדם שוויון, אולם כיצד ניתן ליישם את ערכי השוויון באמצעות החוק, מקום בו ה"סלקטורים" נוהגים להכחיש כי אסרו את כניסתו של פלוני או אלמוני למועדון זה או אחר בשל מוצאו?
סעיף 3(א) לחוק, אשר כותרתו "איסור הפליה", קובע:
"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות."
אולם הקושי הינו בהוכחתה של אפליה אסורה: ה"סלקטור" יכחיש קיומה ויצדיק את אי הכנסתו של פלוני או אלמוני למועדון. מסורב הכניסה אינו יכול 'לקרוא את מחשבותיו' של הסלקטור, וכיצד, אם כן, יוכיח את טענת האפליה האסורה? סעיף 6 לחוק מתמודד עם סוגיה זו וקובע חזקות אשר בהתקיימן, על ה"סלקטור" להוכיח כי לא נתקיימה אפליה אסורה:
"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:
(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;
(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;
(3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה."
בכך הקל המחוקק על קורבנות האפליה את הוכחת תביעתם, מתוך הבנה שמי שנוקט באפליה לא יודה בכך בגלוי, קבל עם ועדה.
ד"ר דוד סער, עו"ד

