להערכת סיכויי תביעתך:
חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 קובע אמנם כי ההתיישנות תחול שבע שנים מיום שקמה לתובע עילת התובענה, אולם לכלל זה קיימים סייגים, הן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות) (המדבר על גילוי מאוחר, ואשר אודותיו הרחבנו בחלק א' של המאמר) והן בסעיף 89 לפקודת הנזיקין.
סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כדלקמן:
"89. לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל, נמשך והולך – היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק".
הפסיקה דנה רבות בסוגיית הקשר בין שני הסעיפים: 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 המאפשר למי שגילה באיחור את העובדות המהוות את עילת התובענה לזכות ב'מרוץ התיישנות' שמחל מרגע הגילוי, לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.
ב-ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 11.7.2010) [פורסם בנבו], נפסק כי:
"כאשר מדובר בעוולת נזיקין המתבססת על נזק, מועד גילויו של הנזק והשפעתו על תחילת מירוץ ההתיישנות מוכרע על פי האמור בסעיף 89(2) לפקודה. לעומת זאת, ביחס למרכיבים אחרים בעילת התביעה שאינם מרכיב הנזק, חל כלל "ההתיישנות שלא מדעת" בחוק ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק. משמעות הדבר היא כי גילוי מאוחר של מרכיבי עילת התובענה בנזיקין, הקשורים במעשה האשם או במרכיב הקשר הסיבתי בין האשם לנזק, נבחן על פי אמות המידה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (לא פורסם, 8.8.2010)".
ד"ר דוד סער, עו"ד
