להערכת סיכויי תביעתך:
איש כספים במשרד התיירות, גילה במסגרת עבודתו פעילויות כספיות חריגות עליהן דיווח לחשב המשרד. לטענתו, החל מרגע שהגיש תלונתו, חברו עובדי מדינה בכירים על מנת לסלקו מהעבודה. לשם כך נקטו כנגד העובד בהתנכלויות, מתן חוות דעת שליליות, משיכת סמכויות וכיו"ב. בתגובה, תבע העובד פיצויים מכוח היותו "חושף שחיתויות".
ואלו פרטי המקרה בתמצית:
התובע (תע"א 1157-07 בן שמעון נ' מדינת ישראל) הצטרף לשירות המדינה (משרד האוצר) בשנת 1988, ובשנת 1998 מונה לעבוד כסגן חשב בכיר במשרד התיירות. התובע הוערך על ידי מנהלו הישיר, חשב המשרד, ברמה גבוהה מאד וזכה לתשבחות על עבודתו. באוגוסט 2000 התלונן התובע בפני חשב המשרד על פעילויות כספיות חריגות אשר גילה במסגרת עבודתו אותן יש לתקן. משלא תוקנו הליקויים, פנה התובע אף למשרד מבקר המדינה בתלונה על פעילויות לא תקינות המתרחשות במשרד התיירות.
בשל התנהלותו העיקשת של התובע אל מול הגורמים השונים בניסיון להביא לתיקון הליקויים שגילה, החל הוא לסבול משלילת סמכויותיו על ידי מנהלו (החשב) ומביקורות שליליות הממליצות שלא לקדמו לשום תפקיד אשר נכתבו על ידי האחרון. כמו כן, ביקש מנכ"ל משרד התיירות להעביר את התובע מתפקידו בהקדם. שלילת סמכויותיו של התובע עמדה בעינה תקופה ארוכה, וכן נפתח הליך משמעתי כנגדו לשם העברתו מתפקידו, נשללה ממנו האפשרות להיכנס למקום עבודתו והוא היה נטול עבודה הלכה למעשה (על אף שקיבל משכורת והיה רשום כעובד). אף לאחר שהעובד הוחזר לעבודתו בהוראת בית הדין המשמעתי, נעשה הדבר למראית עין בלבד, ומבלי שניתנה לעובד תעסוקה של ממש או יכולת גישה למשרד האוצר.
לאור הנ"ל, ביקש התובע להחיל עליו את הוראות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1997. מנגד, טענה המדינה כי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית החלה על הצדדים, אין לדרוש ממעביד שישלים עם מצב בו קיימת מערכת יחסים מעורערת ביותר בין עובדים לממונים עליהם וכי לזכות המדינה עומדת חזקת תקינות המנהל. לטענת המדינה, כל ההחלטות שהתקבלו בעניינו של התובע לא נבעו בשל היותו חושף שחיתויות ובשל תלונותיו של התובע על הממונים עליו, אלא בשל התנהגותו של התובע לאחר שתלונותיו נבדקו בקפידה ולאור העבירות המשמעתיות שביצע.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע:
"תכלית חוק הגנה על עובדים ומטרתו באות בגדר האינטרסים העומדים ביסודה של חקיקת המגן. הוראות החוק, כעולה מאופיין, מגשימות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינת חוק המתנערת ממעשי שחיתות בפעולתם של הגופים הציבוריים בה ומעסיקים שכמותם; ההגנה על זכויותיו של העובד המתלונן כדין מבטאת מדיניות אזרחית חברתית רחבה, המגנה על הציבור הנדרש לשירותיו של המעביד, ובה במידה מגנה על המעביד במפעלו ועל עובדיו."
הזכות להגשת תלונה מבלי שיאונה רע לעובד המתלונן היא פרי יצירתו של החוק. ההגנות והתרופות שהחוק מעניק לעובד אינן ניתנות להתניית הצדדים. אין המעביד יכול להתנות על הגשת תלונה נגדו בפגיעה בתנאי עבודתו של העובד; ואין העובד יכול להסכים מראש לפגיעה בתנאי עבודתו ובמעמדו אם יממש את הזכות שהקנה לו החוק להתלונן כנגד מעשי שחיתות במקום העבודה, ( ראה ע"ע (ארצי) 1504/04 ד"ר ללה אבין – מכבי שירותי בריאות, פד"ע מ, 520-519).
"החתירה לשקיפות ביחסי עבודה ואיתורם של מוקדי סטייה מנוהל ראוי מחייבת כי עובד מתלונן לא ישלם מחיר על היוזמה שנקט, בתנאי שתלונתו אינה תלונת סרק. אם כך הדבר בסקטור הפרטי, על אחת כמה וכמה כך הוא בסקטור הציבורי, לגביו קיימת חשיבות מיוחדת בגילויי שחיתות מוסרית, ובחשיפת סטיות מן הנוהל התקין, למען יישמר אמון הציבור במערכות הניהול הציבורי."
בית הדין קיבל את טענת התובע לפיה מסכת ההתנכלויות והפגיעה בו החלו על רקע התרעותיו ותלונותיו, ודחה את טענות המדינה וחייבה לשלם לתובע פיצויים בשיעור למעלה מ 150,000 ₪.
ד"ר דוד סער, עו"ד
