חיוב בית החולים בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה של אם יולדת

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אם לפיצוי בגין רשלנות רפואית בטיפול בלידה וכן דחה את הערעור שכנגד שהוגש ע"י בית החולים על חיובו בפיצוי, בגין פגיעה באוטונומיה של האם היולדת, משלא הוסברו לה הסיכונים בשימוש בפיטוצין לזירוז הלידה.

בפסק הדין בעניין ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים, דובר במקרה של אישה אשר הגיעה לבית החולים בשבוע ה-40 להריונה לאחר שחשה ברע וסברה כי הגיע זמנה ללדת. לאחר בדיקות שנערכו לה התברר כי טרם הגיע זמנה ללדת, אולם בבדיקת אולטרה סאונד התגלה נוזל סביב ליבו של העובר, ולאור העובדה כי כבר במהלך הריונה התגלו בדמה של האם נוגדנים המסכנים את העובר, הוחלט להשאירה בבית החולים. לאחר שלא נצפתה התקדמות בתהליך הלידה, הומלץ לאם על זירוז הלידה באמצעות מתן תרופה מזרזת בשם פיטוצין. האם ובעלה התייעצו ביניהם ואף הבעל פנה להתייעץ עם רבו, אולם משחלף הזמן, הורתה הרופאה על מתן הפיטוצין במינון של שתי טיפות לדקה. בשלב מסוים, נצפתה ירידה בדופק העובר, בוצעה לאם בדיקת אולטרה סאונד בעטייה הובהלה לניתוח חירום, ובסיומו של הניתוח הקיסרי נולדה התינוקת, ברוריה ז"ל. במהלך הניתוח התברר כי לאם היה קרע ברחם, ומשהניסיונות לתפור את הקרע לא הועילו, הוחלט לבצע כריתת רחם. התינוקת שנולדה הייתה במצב רפואי קשה והיא סבלה מבעיות רפואיות שונות, בעטיים אושפזה מס' פעמים, ועוד בטרם הגיעה לגיל שנתיים, נפטרה התינוקת. בעקבות כריתת הרחם ומצבה הרפואי הקשה של התינוקת, הגישו האם ובעלה תביעה לבית המשפט המחוזי בטענה כי בית החולים נהג ברשלנות במהלך טיפולו באם. לאחר פטירתה של התינוקת תוקן כתב התביעה, ונטען כי הנזקים שנגרמו לאם ולתינוקת נובעים מרשלנותו של בית החולים בטיפול באם ובתינוקת. בית המשפט המחוזי דחה את מרבית טענות האם ובעלה, ונקבע כי בית החולים לא התרשל בטיפול באם ובתינוקת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי בית החולים פגע באוטונומיה של האם בדרך טיפולו, משלא נמסר לה מידע על הסכנות שבשימוש בפיטוצין בטרם הוענקה לה התרופה, ולפיכך נפגעה זכותה לשקול באופן עצמאי איזה טיפול לקבל או שלא לקבל. על פסק הדין  של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור על ידי האם ובעלה וערעור שכנגד על ידי בית החולים לבית המשפט העליון.

בסופו של יום, דחה בית המשפט העליון את שני הערעורים, בקובעו כי לאחר עיון בטענות המערערים הגיע הוא לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מהנימוק שקביעותיו העובדתיות ומסקנותיו עוגנו היטב בחומר הראיות שהובא בפניו, והן עומדות במבחן ההיגיון והסבירות, ולפיכך נקבע כי בית המשפט העליון אינו מתערב בממצאים עובדתיים אלו.

באשר לערעורם של האם ובעלה, קבע בית המשפט כי לא קיים קשר סיבתי בין מתן הפיטוצין לבין סיבוכי הלידה, שכן לא הובאה ראיה להוכחת קיומו של קשר סיבתי זה. כמו כן, נקבע כי לא נמצא קיומו של נזק ראייתי המצדיק העברת נטל הראייה לבית החולים בשל בעיות ברישום.

באשר לערעור שכנגד שהוגש על ידי בית החולים, קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות המקרה ככל שיש סיכון בטיפול, וסיכון זה אינו רחוק ונדיר ביותר, במקרה דנא זה הכרוך במתן פיטוצין, אין הדבר נתון לשיקול דעתו של הרופא שלא להעמיד עליו את המטופל. לא כל שכן בלידתה העשירית של המערערת, מקום בו קיים סיכון גבוה יותר לקריעת הרחם, בהתווספו לסיכונים אחרים ושכיחים יותר כגון ירידת הספק החמצן לעובר וכיו"ב. לפיכך, באי מסירת המידע באשר לסיכונים הכרוכים במתן הפיטוצין, נפגעה יכולתה המושכלת של האם להחלטה ועימה גם האוטונומיה שלה.

ד"ר דוד סער, עו"ד