ע"פ סעיף 2(א) (2) לחוק להבטחת הכנסה התשמ"א- 1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה) זכאי מחוסר עבודה לגמלת הבטחת הכנסה. זכאות זו מותנית בכך שלא הוצעה לו עבודה מתאימה על ידי שירות התעסוקה.
עבודה מתאימה מוגדרת בחוק כ:
"כל עבודה התואמת את מצב בריאותו וכושרו הגופני, או הכשרה, השתלמות או הסבה מקצועית לפי הפניה משירות התעסוקה או ממי שאישר לכך משירות התעסוקה".
"תכליתו של חוק הבטחת הכנסה הינה להבטיח כי תושבי מדינת ישראל לא ירעבו ללחם. יחד עם זאת, על פי דין התובע גימלת הבטחת הכנסה לעשות מאמץ סביר להשגת הכנסה באמצעות עבודה" (דב"ע נג/ 3-91 אבו גאמע מוחמד נ' שירות התעסוקה פד"ע כה, 297).
וכן אף נפסק בדב"ע מא/91-4, מאיר אוזיאס נ' שירות התעסוקה:
"אין ליתן תשובה חד משמעית מהו הדיבור "סירוב לקבל עבודה" הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה, עת ברור שהוצעה עבודה מתאימה- יש לבחון באם המובטל נהג כאדם המחפש עבודה ולא כפי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה".
במקרה זה, עב 9875/07 אסתר פרנקל נ' משרד התעסוקה דובר על אם חד הורית אשר הוצעה לה עבודה במשרה חלקית, כ-4 שעות מידי יום בבוקר.
התובעת לא הסכימה לקבל את העבודה בטענה שהיא אם חד הורית, היא מלמדת את בתה בבוקר וטענה כי אינה יכולה להשאירה לבד בבית.
ביה"ד לא קיבל את טענתה והיא ערערה לביה"ד הארצי. אף ביה"ד הארצי דחה את טענתה וטען כי אכן לעיתים סירובו של אדם, במיוחד המשמש כהורה יחיד לילדיו לא יחשב כסירוב, אולם אין כך במקרה זה, סירובה של האם לצאת בשעות הבוקר ובכלל, בטענה כי אינה יכולה להשאיר את בתה אף לא רגע אחד אינה מקובלת ודין הערעור להידחות.
ד"ר דוד סער, עו"ד

