זכות הגישה לערכאות מולידה מטבעה נטייה לצמצם את טענת ההתיישנות

ראשית, נדרש בית המשפט באופן כללי לשאלת ההתיישנות, ופסק כי בית המשפט העליון קבע לא אחת כי שאלת התיישנותה של תביעה, ראוי שתבחן בצמצום רב נוכח העובדה כי משמעותה היא סגירת דלתותיו של בית המשפט בפני מתדיין, וההכרה בזכותו הבסיסית של אדם להביא עניינו בפני בית המשפט.

בע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (טרם פורסם) [פורסם בנבו] נקבע על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה:

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל."

ובהמשך:

" ..על רק הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה  על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשותה של ההתיישנות."

התיישנות הינה מכשיר דיוני. אין הוא סותר את שאלת קיומה של העילה, אלא מקים מחסום מפני תביעתה. (בעניין זה ראה ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).

בית המשפט קבע כי התובענה הוגשה בעילות נוספות, כגון מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל כן, חלה עליה התיישנות 'רגילה' של 7 שנים. בנוסף קבע בית המשפט כי "עצם העובדה כי התשובה לה תלוית עובדות, מחזקת את המסקנה שאין מקום להורות על סילוקה של התביעה על הסף, אלא שיש לבחון את התביעה לגופה, על כל רכיביה, כאשר נשמרות לנתבעת-המבקשת טענותיה בעניין זה".

בסופו של יום, בית המשפט דחה את הבקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנות.

ד"ר דוד סער, עו"ד