זכאות עובדים פלסטינים מגוש קטיף לפיצויי פיטורים בעקבות יישום תכנית ההתנתקות

המערערים העלו בערעורם ובסיכומיהם את הטענה, כי חוק ההתנתקות לא התייחס להשלכות פינוי המפעלים בהם עבדו עובדים פלשתינאים בגוש קטיף על זכויותיהם של עובדים אלה, ולכן מדובר בחסר בחוק שעל בית הדין למלא. עוד טענו, כי אמנם ממשלת ישראל היא שיזמה את תכנית ההתנתקות, אולם המשיב היה מודע לתוכנית זו ולכך שעסקו ייסגר בעקבות הפינוי, ובכל זאת לא טרח ליידע על כך את העובדים ולנקוט בפעולות המתאימות. לסיום טענו, כי הדין החל בעניינם הוא הדין הישראלי.
המשיב חזר בסיכומיו על טענותיו בבקשתו לדחיית התביעה על הסף, לפיהן אין יריבות בינו לבין המערערים, שכן הוא מעולם לא פיטרם, אלא על המערערים לפנות אל ממשלת ישראל לקבלת פיצוי על הפסקת עבודתם, כמו כן, תמך המשיב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
הערעור נדחה.
בית המשפט העליון קבע, כי יש להחיל את מבחן "מירב הזיקות" המקובל במשפט הבינלאומי הפרטי בדיני החוזים, תוך התאמה לאופיים הייחודי של חוזי עבודה, כמו כן, כי מבחן מירב הזיקות מצביע על זיקה לדין הישראלי, ומשכך יש להחיל את דיני העבודה הישראליים על יחסי העבודה שבין העובדים הפלשתינאים למעסיקיהם הישראלים ב"מובלעות" הישראליות בשטחים.
עוד נקבע כי במקרים שלא ניתן לסווגם כפיטורים או התפטרות ולא קיימת הוראת זכאות מפורשת בחוק – לא קמה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים.

ד"ר דוד סער, עו"ד