זכאות לתגמולים עקב פגיעה במהלך שירות של מתנדב במשמר האזרחי

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעניינם של רונית אונגר ("המבקשת") היא אלמנתו של דוד עדי אונגר ז"ל ("המנוח") נגד קצין התגמולים ("המשיבה") [רע"א 252/09, אונגר נ' קצין התגמולים]. המנוח, היה מתנדב במשמר האזרחי. ביום 28.1.03, נקרא המנוח לסייע באירוע דקירה. בדרך למקום האירוע הוא החל להתלונן על כאבים. כאשר הגיעו למקום האירוע, המנוח לא יכול היה לרדת מהניידת. המנוח סירב להתפנות לבית חולים, ורק מאוחר בלילה, לאחר ששב לביתו, ניאות להתפנות לבית החולים, שם התדרדר מצבו והוא נפטר.

המבקשת תבעה כי יכירו בה כזכאית לתגמולים על פי חוק התגמולים. קצין התגמולים דחה את תביעתה בקובעו שאין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במשמר האזרחי. המבקשת ערערה על ההחלטה, אך ערעורה נדחה.

המבקשת ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה ברוב דעות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבן משפחה של חייל זכאי לתגמולים לפי חוק התגמולים אם מותו של החייל נגרם כתוצאה "מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו", כאמור בהגדרת "נספה" בסעיף 1 לחוק התגמולים. סעיף 2ב' לחוק התגמולים קובע חזקה ראייתית לפיה חייל שנפטר בתקופת השירות נפטר עקב השירות. תקופת השירות, היא התקופה בה היה המנוח בשירות פעיל ממש. חזקה זו חלה על חייל שהלך לעולמו בעת שהיה בשירות, ולא על מי שחלה או נחבל בעת השירות והלך לעולמו לאחר שפסק להיות בשירות פעיל.

שופטת המיעוט סברה שבמקרה הנדון הוכח שהאירוע שהוביל לפטירה החל ונמשך במהלך המשמרת. ולכן לא היה בפטירתו של המנוח בבית החולים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אירועי המשמרת.

בבקשת רשות הערעור, המבקשת סברה שיש להחיל במקרה זה את החזקה בסעיף 2ב' לחוק התגמולים, ולקבוע, שלא עלה בידי קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר", כלומר, שהמנוח היה מת בכל מקרה גם אלמלא שירותו במשמר האזרחי. המשיבה סברה שמאחר שהמנוח הלך לעולמו מספר שעות לאחר שסיים את משמרתו במשמר האזרחי, לא חלה החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 2ב לחוק התגמולים ונטל ההוכחה נותר מוטל על המבקשת.

לאחר דיון בבית המשפט, הודיעה המשיבה שבנסיבות המקרה, היא מסכימה שיש להחיל על המשיב את החזקה שבסעיף 2ב לחוק התגמולים. אבל גם בהחלת החזקה, עדין לא מתקיימת דרישת "עקב השירות", שכן חבריו של המנוח למשמרת פעלו במהלכה בצורה תקינה וסבירה, ואין בדרך התנהלותם כדי לקיים קשר סיבתי בין השירות לבין פטירתו של המנוח.

בית המשפט קבע שבירור זכאותה של המבקשת על פי חוק התגמולים מחייב הכרעה בשתי שאלות: ראשית, הכרעה האם המנוח נפטר בתקופת שירותו כמתנדב במשמר האזרחי. אם יקבע שהנספה נפטר בתקופת שירותו – תחול החזקה הראייתית האמורה, שבסעיף 2ב לחוק התגמולים; השאלה השניה הדורשת הכרעה היא אם פטירתו של המנוח ארעה עקב שירותו זה.

פטירה בתקופת השירות - המנוח החל להתלונן על הכאבים בחזהו ועל קשיי נשימה – סימנים מובהקים לאירוע לב – במהלך משמרתו במשמר האזרחי. הסימפטומים נמשכו לאורך כל משמרתו ובאו אל קיצם במותו של המנוח שעות ספורות לאחר שהוחזר לביתו. בהתחשב בכך שמדובר באירוע בריאותי מתמשך ורציף, שהחל במהלך משמרתו של המנוח, נמשך לכל אורכה ונסתיים בסמוך לאחר מכן בפטירתו של המנוח – יש לראות בכך פטירה במהלך השירות.

האם ארעה פטירתו של המנוח עקב שירותו? הייתה עמימות לגבי העובדות הנוגעות למותו של המנוח. הרופאים המומחים שחיוו דעתם מטעם שני הצדדים, העלו השערות שונות באשר לסיבת מותו של המנוח, אולם בהעדר נתיחה שלאחר המוות – לא נמצאה סיבת המוות.

הלכה היא כי "כאשר אין לאל ידו של אף אחד מהצדדים להביא ראיה משכנעת בדבר השאלה מה גרם למחלה הקטלנית, וכאשר עומד בית המשפט בנקודה זו בפני תוצאה של 'תיקו', אזי יהיה הדבר לרועץ לקצין התגמולים, ותביעתם של חברי משפחת המנוח על פי החוק דינה להתקבל". הלכה זו עולה בקנה אחד ומשתלבת עם מדיניותו של בית משפט זה "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון למען המדינה. בנסיבות אלה, אין מנוס לדעתי מן המסקנה כי קצין התגמולים לא עמד בנטל המוטל עליו. משכך – קמה זכאותם של המבקשת-האלמנה ושל היתומים לתגמולים על פי חוק התגמולים.

ד"ר דוד סער, עו"ד