בית המשפט העליון ברע"א 252/09 רונית אונגר נ' קצין התגמולים, קיבל בקשת רשות ערעור שהגישה אלמנתו של מתנדב במשמר האזרחי, על דחיית ערעורה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שלא להכיר בה כבעלת זכויות על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950.
במקרה הנדון, דובר במתנדב במשמר האזרחי אשר בעת ביצוע תפקידו במשמרת שגרתית, חש לפתע בכאבים בחזה, קשיי נשימה, כאבים בגב התחתון וכאבי שיניים. המתנדב שב לביתו, ובשעות הלילה המאוחרות פונה לבית החולים, שם חלה התדרדרות ניכרת באופן פתאומי, עד כי הוא נזקק למס' ניסיונות החייאה, אשר לא צלחו, ולפיכך לא נותר אלא לקבוע את מותו. משלא בוצע ניתוח שלאחר המוות, נותרה סיבת מותו כבלתי ידועה, על אף שהיה ידוע שסבל מיתר לחץ דם והוא טופל בתרופות.
אלמנתו של המתנדב הגישה תביעה להכרה בה כזכאית לתגמולים מכח חוק התגמולים, אולם קצין התגמולים דחה את תביעתה בקובעו כי לא קיים קשר סיבתי בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במשמר האזרחי. גם ערעורה של האלמנה לבית המשפט המחוזי נדחה מהסיבה כי בנסיבות המקרה לא מתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק התגמולים, לפיה חייל שנפטר בתקופת השירות נפטר עקב השירות, שכן המנוח נפטר שעות לאחר תום משמרתו. לפיכך, המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי בין שירותו של המנוח לבין פטירתו.
לאור זאת, עתרה האלמנה לבית המשפט העליון למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטענה שיש להחיל בעניינה את החזקה שבסעיף 2ב' לחוק התגמולים, ולקבוע כי לא עלה בידי קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר", דהיינו שהמנוח היה מת בכל מקרה גם אלמלא שירותו במשמר האזרחי.
בית המשפט העליון החליט לדון בבקשת רשות ערעור כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, והערעור התקבל. בית המשפט בחן האם המנוח נפטר בתקופת שירותו כמתנדב במשמר האזרחי והאם פטירתו ארעה עקב שירותו זה. באשר לשאלה הראשונה, הגיע בית המשפט העליון לקביעה כי המנוח החל להתלונן על כאבים בחזהו ועל קשיי נשימה, שהנם סימנים מובהקים של אירוע לב, במהלך משמרתו במשמר האזרחי והם נמשכו לאורך כל המשמרת. משכך, בנסיבות הספציפיות הללו, יש להחיל את החזקה שבסעיף 2ב' לחוק התגמולים, לפיה חייל שנפטר בתקופת שירותו נפטר עקב שירותו. באשר לשאלה השנייה, בחן בית המשפט העליון אם עלה בידי קצין התגמולים לעמוד בנטל המוטל עליו מכוח סעיף זה, להוכיח העדר קשר סיבתי בין שירותו של המנוח לבין האירוע שהביא לפטירתו, והגיע למסקנה כי קצין התגמולים לא עמד בנטל זה. בית המשפט קבע כי אין חולק שהגורם למותו של המנוח לא הוברר משלא בוצע ניתוח לאחר המוות, והוא נותר בגדר השערות בלבד. משכך, יישם בית המשפט את ההלכה לפיה "כאשר אין לאל ידו של אף אחד מהצדדים להביא ראיה משכנעת בדבר השאלה מה גרם למחלה הקטלנית, וכאשר עומד בית המשפט בנקודה זו בפני תוצאה של 'תיקו', אזי יהיה הדבר לרועץ לקצין התגמולים, ותביעתם של חברי משפחת המנוח על פי החוק דינה להתקבל".
בסופו של יום, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי קמה לאלמנה הזכאות לקבלת תגמולים מכח חוק התגמולים.
ד"ר דוד סער, עו"ד

