חוק ההתיישנות מסדיר את פרק הזמן בו ניתן לתבוע גוף ו/או אדם בהתאם לראש הנזק הנטען ויש לבדוק היטב את פרק זמן ההתיישנות, מאחר ולכל ראש נזק ועילה, מועד התיישנות המתאים לו.
אחד הגופים שניסו לטעון כי אצלם לא חל פרק זמן של התיישנות הוא המוסד לביטוח לאומי, כאשר טענת המוסד לביטוח לאומי הינה כי התיישנות אינה חלה אצלם לא במקרה שבו הם נתבעים לשלם לאדם כלשהו כספים, אלא במקרה הפוך, דהינו אדם שלטענתם חייב להם כסף לא תעמוד לו טענת התיישנות כלפי המוסד לביטוח לאומי והמוסד לביטוח לאומי יוכל להיפרע ממנו בכל עת.
הענין הובא בפני כבוד השופטת הנשיאה בפועל איטה קציר מבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (ב"ל 3142-09).
באותו המקרה נידונה תביעה לביטול חוב כספי של התובעת כלפי הנתבע, המוסד לביטוח לאומי, בגין חוב שנוצר בשל אי תשלום דמי ביטוח לשנת 2001 ו- 2002.
הנתבע טען כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי.
כבוד השופטת שדנה בתיק מציינת כי גם כשמדובר ברשות מנהלית, אין בכך כדי לעצור את הצד שכנגד מלהעלות נגדו טענת התיישנות.
אשר על כן, תביעת התובעת לביטול החוב שנוצר בגין אי תשלום דמי ביטוח מתקבלת והמוסד לביטוח לאומי ישיב לתובעת את הכספים שגבה ממנה בגין החוב בתקופת ההתיישנות, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום גבייתם ועד מועד התשלום בפועל.
כמו כן, המוסד לביטוח לאומי חוייב בתשלום של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
ד"ר דוד סער, עו"ד

