הרוש ז'ק נ' המוסד לביטוח לאומי

בפני: כב' השופטת יעל אנגלברג-שהם

3.התובע פנה לנתבע בתביעה להכיר באירוע המוחי כבפגיעה בעבודה.

4. ביום  24.4.06, דחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק, כי  -

"עפ"י המסמכים שבידנו לא הוכח קיום אירוע תאונתי שאירע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לדימום שהתפתח 
בתאריך 17.7.05.
...
האירוע המוחי התפתח כתוצאה ממחלה טבעית.  השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת 
גורמים אחרים".

5. ביום 24.10.06 הגיש התובע תביעה לבית הדין. ביום 1.5.07 הוגש כתב הגנה ובה הכחיש הנתבע  קיומו  של  אירוע  חריג  בעבודה.

6. התובע צירף לתביעתו שלוש הודעות (שתיים מהן הודעות של מר שי ברנס, עובד ממגורות, והודעה נוספת של מר ישראל בנישו, עובד קבלן של ממגורות (ת/1, ת/2, ת/3). לאחר הגשת התביעה  חקר הנתבע את העובדים מר ישראל בנישו ומר שי ברנס (חקירות העובדים ישראל בנישו  סומן נ/9, ש י  ברנס  סומן  נ/10).

7. מטעם התובע העידו התובע עצמו, אשת התובע, מר נתן מרקס מנהל ממגורות ומר צבי פיניש עובד ממגורות. מטעם הנתבע העידו העובדים מר שי ברנס ומר ישראל בנישו.

טענות   הצדדים

8. לטענת התובע, ביום 17.7.05 החל את עבודתו בשעה 6:45, כשהוא חש בטוב. לדבריו, במהלך יום עבודתו ארעו שני אירועים חריגים, אשר כתוצאה מהם היה בלחץ רב ולקה באוטם מוחי-
האחד, מריבה וויכוח קולני עם מר שי ברנס, עמית למקצוע, שעניינו אי החלפתו על ידי התובע במשמרת יום שישי ; והשני, דרישת מנהל ממגורות מהתובע לעבוד לבדו כאחראי חדר  פיקוד במסגרת שעות נוספות, עבודה אשר היתה כרוכה בלחץ רב ואשר במהלכה התפתח ויכוח  קשה  עם נהג משאית ופריקת סחורה על ידי הנהג ללא אישור, דבר שגרם ללחץ ועומס נפשי קשה על התובע. טענתו, בשל רצף אירועים אלה, יש להכיר באירוע המוחי כ"תאונת עבודה".

9. הנתבע הכחיש את קיומו של אירוע חריג ביום 17.7.05. לגרסתו, התובע לא הוכיח כלל את הויכוח הנטען עם מר ברנס, ואף לא צייין קיומו של ויכוח זה בחקירתו על ידי חוקר הנתבע מיום  26.12.05 (נ/5). לטענת הנתבע, גם מר שי ברנס הכחיש כי היתה בינו לבין התובע אינטרקציה  כלשהי  ביום  האירוע.

באשר לעבודת התובע בשעות נוספות - טוען הנתבע, כי הארועים המתוארים על ידי התובע לא  היו חריגים בעוצמתם והם התנהלו כדבר שבשגרה בחדר הפיקוד ואף האירוע המתואר על ידי  התובע  - "שקילה לא נכונה" הינו אירוע שקורה באופן תדיר וניתן לתקנו בקלות יחסית.

לטענת הנתבע, עוד עולה מעדויות העובדים, כי התובע עבד שעות נוספות פעמים רבות בחודשים הקודמים לאירוע ולא הוכח כי העובדה שהיה העובד המיומן היחיד באותה המשמרת מהווה אירוע חריג, שכן באותו יום לא היתה פריקה של אוניה. 
אשר על כן, לגרסת הנתבע יש לדחות את התביעה אף מבלי למנות מומחה רפואי.

המסגרת המשפטית

10. הוראות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 קובעות -

" 'תאונת עבודה' - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..."

11.לעניין אירוע מוחי כבר נקבע, כי אמות המידה להכרה באירוע מוחי, כבתאונת עבודה דומות  לאלה שבאוטם שריר הלב. גם כאן, תנאי בל יעבור להכרה באירוע כתאונה הוא שהגורם  לאירוע  המוחי היה אירוע חריג (עבל 465/97 זאב און - המוסד, ניתן ביום 1.11.01).

הכרעה

12. באשר לויכוח עם מר שי ברנס - קיימות גרסאות סותרות בין התובע לבין מר ברנס.

התובע העיד, כי בכל אותו השבוע בא אליו מר ברנס בטרוניה על כך שהתובע לא החליפו  במשמרת יום שישי. לדברי התובע, באותו היום אמר לו שי "אני אתנכל לך, אני יראה לך מי  אני,  הוא  אמר שכל כלב בא יומו, הוא אמר דברים שיכולים להוציא את כל אדם מדעתו וזה  היה  כל  השבוע".

לפי עדות התובע, באותו היום, לאחר שהוכנס לנהל את המפעל חזר ואמר לו מר ברנס דברים בקשר לאותה המשמרת אשר הכעיסהו מאד. (עמ' 5 לפרוטוקול).

לשאלת ב"כ הנתבע לפיה, מר ברנס אמר שלא שהה בעבודה באותו היום השיב, כי מר ברנס עבד באותו היום רק במשמרת הבוקר והוא פגש אותו בחדר הלבשה, שם לטענת התובע, הציק לו מר ברנס ורב עימו (עמ' 7 לפרוטוקול).
בתמיכה לעדות התובע, העידה אשתו, כי מר ברנס הצהיר בפניה כי רב עם בעלה ביום האירוע (עמ' 8 לפרוטוקול). כן הצהירה, כי בהסתמך על דבריו של מר ברנס כתבה הצהרה והחתימה את מר ברנס על האמור בה (ת/1). (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

13.מר ברנס העיד מטעם הנתבע וציין, כי לא התנהל כל ויכוח בינו לבין התובע הן באותו היום הן במהלך השבוע שקדם לכך (עמ' 23 לפרוטוקול). בעדותו, חזר מר ברנס מדברים שנמסרו על ידו לחוקר המוסד לפיהם לא נכח כלל בעבודה ביום האירוע והעיד כי עבד באותו היום במשמרת בוקר, אך הגיע מאוחר יותר (עמ' 24-25 לפרוטוקול).
הן בחקירתו בפני חוקר הנתבע הן בעדותו בבית הדין, התכחש מר ברנס לאמור במסמך ת/1 (הצהרתו של ברנס בפני אשתו של התובע באשר לויכוח שאירע באותו היום) והעיד בעניין זה, כי חתם על מסמך ריק וכי אשת התובע כתבה את הדברים בעצמה.

עוד העיד מר ברנס, כי כתב הצהרה אחרת בת 4 שורות (ת/3) לפיה היו ימים קשים ולחץ בעבודה והוא אישר כי אלו הדברים אשר אמר לאשת התובע וזאת בלבד (נ/10, עדות ברנס עמ' 22 ו-28 לפרוטוקול וכן עמ' 24 לפרוטוקול).
עוד אישר מר ברנס בעדותו, כי היו מקרים בהם התובע התרגז בשלו והיה ביניהם ויכוח על החלפת משמרות, אך לטענתו זה לא היה ביום האירוע או בסמוך לכך, וכך העיד בעניין זה-

"ש. היו מקרים שהוא נלחץ ממך
ת.  יכול להיות. היו תקופות שהיו התלהטויות ביננו.
ש.  אמרת שהיו התלהטויות בינך לבינו
ת.  כמו כל אדם אחר, כמו כל עובד אחר במפעל. בשבילי התלהטות זה ויכוח בריא   בעבודה.
ש.  אתה יכול לתת דוגמאות של התלהטויות ויכוח בריא, תאר
ת.  על חוסר עניין של החלפת משמרות. שמבקשים מאדם להחליף מחליפים אותו,   ואדם שמבקשים ממנו להחליף והוא לא מסכים אז מתעצבנים מזה.
ש.  יכול להיות  שהתעצבנת שהוא לא החליף אותך
ת.  יכול  להיות שזה היה אבל לא בתאריכים האלה". (עמ' 26 לפרוטוקול).

14.לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הריני מעדיפה את גרסת התובע על פני גרסתו של מר ברנס, באשר לקיומו של ויכוח ביניהם ביום האירוע, וזאת מהטעמים הבאים-

ראשית, עדותו של התובע ושל אשתו של התובע בפני היתה מהימנה ולא היתה כל טענה באשר לאי מהימנות התובע או אשתו, אשר בגינה יש להטיל ספק במסמכים שנכתבו על ידה. ההיפך הוא הנכון - מר ברנס עצמו העיד, כי האמין בגב' הרוש (עמ' 25 לפרוטוקןל).

שנית, עדותו של עד הנתבע מר ישראל בנישו לפיה אישר את הכתוב במסמך ת/2 (הצהרת ישראל בנישו בפני אשת התובע) ואת חתימתו על גבי מסמך זה, וכן אישר כי הגב' הרוש הקריאה לו את האמור במכתב זה מחזקת את גרסתם של התובע ושל אשתו.
לעומת זאת, באשר למהימנותו של מר ברנס הרי שנפל בה דופי לאור העובדה שנתגלו  סתירות בגרסאותיו של מר ברנס בפני חוקר הנתבע ובפני בית הדין באשר לעצם נוכחותו  בעבודה ביום האירוע.
מר ברנס העיד, כי חוקר הנתבע הקריא לו שבאותו היום לא היה כלל בעבודה ולשאלת ב"כ התובע מדוע לא תיקן את החוקר השיב כי "לא שמתי לב שהוא הקריא לי את זה ככה". (עמ' 25 לפרוטוקול). גרסה זו אינה מהימנה עלי.

שלישית ואחרונה, עדותו של מר פיניש מחזקת אף היא את גרסת התובע. וכל הוא העיד  בפני-

"ש.  אתה לא זוכר שום דבר שהיה עם התובע באותו היום.
ת. יום לפני שקיבלתי את ההזמנה לדיון התקשרה אלי הגב' הרוש, ואנו חברים טובים, מכירים אחד את השני עובדים 23 שנה ביחד. היא אמרה שהתובע אמר שהארון שלי בחדר ההלבשה הוא ליד הארון שלו ואמרתי שזה נכון. היא אמרה לי שאם אני זוכר שהתובע שם ידיים על הראש באותו בוקר, אמרתי שאני זוכר סיטואציה שהוא שם ידיים על הראש, אבל אני לא זוכר אם זה באותו יום. הוא עשה תנועה של נמאס לי, המוח אומר שאני זוכר, אני לא יודע אם זה היה באותו יום" (עמ' 18 לפרוטוקול) (ההדגשה שלי- י.א.ש.).

ובהמשך העיד מר פיניש, כי "נראה לי שהסיטואציה שהוא שם ידיים על הראש ארעה ביום שקרה המקרה." (עמ' 18 לפרוטוקול).

15.באשר לעובדה, כי התובע לא התייחס לויכוח האמור בחקירתו בפני הנתבע (נ/5)- הריני  מקבלת את עדות התובע לפיה, לאור מצבו הרפואי סבל משכחה באותה העת (עמ' 6  לפרוטוקול).
אשר על כן, מהטעמים שלעיל, הריני מקבלת את גרסת התובע באשר לכך שבמהלך יום  17.7.05 היו לו חילופי דברים קשים עם מר ברנס ואלו תרמו למצבו הנפשי באותו היום.

16. באשר לעבודת התובע בשעות נוספות בחדר הפיקוד, התרשמתי מהעדויות כי במהלכה  ארעו מספר אירועים, אשר גרמו לכך שהתובע נכנס ללחץ באופן חריג מהרגיל.

התובע העיד בפני חוקר הנתבע על העבודה במשמרת כדלקמן –

"לקראת סיום היום ביקש ממני המנהל שלי נתן מרקס להישאר עד  השעה 19:00 הסכמתי באותו יום נשארתי לבד בחדר פיקוד (דרך כלל  משאירים 2 אנשים). באותו יום היתה מסירה רצינית של סחורה ואחד  הנהגים שאני לא מכיר טען שקיבל פחות סחורה (מדובר בתבואה). רציתי לשפוך את הסחורה לבור ולהעמיס מחדש את המשאית לפתע ראיתי שהנהג שופך לבד את הסחורה ללא אישור וגם עובד בשטח שאמור להיות איתי נעלם ואז נכנסתי ללחץ אדיר ואז התחלתי להקיא ואז עובד בשם ישראל בנישו שניסה להשיג אותו בטלפון ולא הצליח הגיע לחדר פיקוד ומצא אותי מטושטש ולא מגיב. הזעיקו את אבנר מנהל העבודה הוא הזעיק אמבולנס ופינו אותי לבית החולים".

בעדותו בפני חזר התובע ותיאר את העבודה במשמרת כמלחיצה, כדלקמן –

"ש.  כאשר מוסרים סחורה זה מצב של לחץ
ת. אולי אצל אחרים לא, אצלי כן.
ש. הבנו ממר ברנס שהוא לא היה באותו יום בעבודה.
ת. את שאלת על הנהג ואני אסביר לך מה היה. זה הצטברות של  כמה דברים. הכניסה לנעלי המנהל זה ריגש אותי, עליתי  לפיקוד רתוח, הראש שלי התפוצץ ולא הייתי מרוכז. יכול  להיות שנתתי לו כמה טון פחות. אמרתי בוא לבור תשפוך את  המשאית ואני אתן לך לשקול מחדש.גם פחדתי מנתן שיהיו  בעיות למחרת. היה לי ויכוח איתו כן תתן לי, לא תתן לי.  שלחתי את הנהג לבור, שלחתי עובד לא מקצועי לבדוק את  הסחורה, ואין לי אפשרות לראות מהחלון ראיתי, וקראתי  בנישו בנישו, הוא הלך להתקלח ואני כעסתי. מדובר במשאית  שעולה 50,000 ₪ של סחורה" (עמ' 6 לפרוטוקול). (ההדגשות  שלי – י.א.ש.).

17. גרסתו של התובע בדבר האירועים האמורים אושרה על ידי עד הנתבע, מר בנישו, אשר עבד עימו באותה המשמרת.
מר בנישו אישר גם את הצהרתו בפני אשת התובע, הן עת מסר הודעתו לחוקר הנתבע (נ/9), הן בעדותו בבית הדין (עמ' 30 ו-32 לפרוטוקול).

על פי הצהרה זו, "באותו היום צצה בעיה רצינית כאשר אחד הנהגים טען שיש בעיה בשקילת התבואה בהפרש של טון סחורה. בינו לבין ז'ק (התובע- י.א.ש.) נוצר ויכוח גדול וז'ק ביקש ממני ללכת לבור לבדוק שהנהג מחזיר את כל הסחורה שקיבל לשם שקילה מחדש. היה המון לחץ והיו המון עצבים וכי מכל הכיוונים וז'ק לקח זאת קשה מאד.."

בעדותו, אישר מר בנישו כי בזמן בו התובע ניסה להשיגו כדי שיצא לבור, שהה במקלחת (עמ' 31 לפרוטוקול), דבר אשר לטענת התובע, הכעיס אותו מאד.

18. מכל המקובץ, שוכנעתי כי במשמרת בה עבד התובע בשעות הנוספות היו מספר אירועים, אשר גרמו לתובע ללחץ רב, החל מקיומן של מסירות רבות, טעות לגבי משקל מסירה, וויכוח עם נהג המשאית, היעלמותו של העובד הנוסף ישראל בנישו בשלב קריטי של האירועים וכל אלה במצטבר השפיעו על מצבו הנפשי בסמוך למועד בו לקה באוטם המוחי.

19. עוד יש לקחת בחשבון את טבעו של התובע אשר כעולה מהעדויות היה אדם רגיש, אכפתי, הנוטה להכנס בקלות ללחץ. כך העיד התובע על עצמו -

"ש. כאשר מוסרים סחורה זה מצב של לחץ.
ת.  אולי אצל אחרים לא, אצלי כן." (עמ' 6 לפרוטוקול).

כך העיד עד הנתבע, מר ישראל בנישו –

"התובע היה אדם נחמד, אבל הוא אדם לחוץ מאד. הוא אדם דייקן, הוא נלחץ כאשר יש מנהל לידו." (עמ' 30 לפרוטוקול וכן עמ' 32 לפרוטוקול).

ואילו מר מרקס, ממנהל ממגורות העיד –

"אני יכול להגדיר אותו כעובד מסור מאד במפעל, שאיכפת לו  מהדברים". (עמ' 10 לפרוטוקול).

20. הלכה פסוקה היא, כי הקביעה האם האירוע הינו חריג הינה קביעה סובייקטיבית אשר תוכח באמצעות ראיות אובייקטיביות וכך נפסק -

"אין ספק כי קביעת חריגות הדחק הנפשי צריכה להקבע סוביקטיבית אצל האדם בו מדובר. אולם הבחינה הסוביקטיבית לדחק הנפשי טעונה כשלעצמה ראיות אוביקטיביות ואין די בעצם האמירה כדי הוכחת הדחק הנפשי הבלתי רגיל". (עבל 1269/00, לוי רפאל נ' המל"ל, ניתן ביום 28.6.01).

21. אמנם נכונה הטענה, כי התובע עבד בחדר הפיקוד אחת למספר שבועות (הודעת התובע נ/5, עדות נתן מרקס עמ' 15 לפרוטוקול), וכי באותו היום לא היתה פריקה של אוניה, אשר הצריכה שני עובדי ממגורות במשמרת. (עמ' 15-16 לפרוטוקול). כן עולה מעדותו של מנהל ממגורות, נתן מרקס, לפיה אירוע שקילה לא נכונה הינו אירוע מוכר שאין מה להלחץ ממנו. ומר מרקס עצמו אישר, כי "מרבית העובדים למדו לא להלחץ מזה, זה אינדיבידואלי". (עמ' 12 לפרוטוקול).

אולם, כאמור, הצטברות הארועים ועל רקע הויכוח שהיה לתובע בבוקר עם מר ברנס, הויכוח עם נהג המשאית, והיותו של מר מרקס מנהל קפדן וקשוח (עמ' 12 לפרוטוקול) מצד אחד והתובע אדם דייקן, רגיש ונוח מזג אך נכנס בקלות ללחץ מצד שני, הנני מקבלת את גירסת התובע לפיה, באותו היום כלל האירועים ומהחשש מתגובתו של המנהל מר נתן מרקס גרמו לו ללחץ ברמה חריגה מהמקובל בדרך כלל – דבר המהווה אירוע חריג בעבודתו של התובע.

22. יתרה מזו, כעולה מהעדויות, האירוע המוחי אירע תוך כדי היותו של התובע במשמרת בחדר הפיקוד. הלכה פסוקה היא, כי די בסמיכות מעין זו כדי להצדיק מינוי מומחה לקביעת הקשר הסיבתי, כפי שפסק בית הדין הארצי -

"הנני סבורה כי גם אם בעבודתו של המערער בסניף התקווה, נתקל באיומים וצעקות, הרי שבראיות הוכח כי מיד לאחר השיחה האנונימית שבה היו קללות ואיומים, חש ברע ולקה באוטם שריר הלב, סמיכות הזמנית לאותה שיחה טלפונית מהווים ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה יועץ רפואי שיבחן את שאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין האירוע בעבודה לבין האוטם בו לקה בסמוך לו". (עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 5.1.06.)

אשר על כן, הריני מקבלת את טענת התובע, לפיה הציג ולו ראשית ראיה לכך כי אירועי אותו יום היו חריגים והנני מורה כי יש להעביר את העניין למומחה- יועץ רפואי לבחינת הקשר הסיבתי-רפואי.

החלטה למינוי המומחה תשלח לצדדים.

23. בשלב זה, אין מקום לפסיקת הוצאות.

ניתנה היום ד' באלול, תשס"ח (4 בספטמבר 2008) בהעדר הצדדים.

______________
יעל אנגלברג-שהם
שופטת