היחס בין תביעת התלויים ותביעת העיזבון – פיצויים בגין נזקי גוף במקרה של מות הניזוק

ביום 28/4/08 ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חשוב ביותר - ע"א 2739/06 עיזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה (פורסם בנבו). פסק דין זה סיכם את כל ההלכות הקשורות ליחסים, שבין תביעת התלויים ותביעת העיזבון בתביעות נזיקין בגין מות של הניזוק.

בית המשפט מסביר בפסק הדין, כי תביעתם של התלויים ותביעתו של העיזבון הינם תביעות מופרדות ועצמאיות.
תביעת התלויים מושתתת על הפסדי הממון שנגרמו להם עקב מות הנפגע, ואילו תביעת העיזבון מושתת על נזקיו של המנוח עצמו (העיזבון "נכנס בנעלי" הנפגע).

בית המשפט קבע, כי ההלכה שהייתה קיימת בעבר – הילכת הניכוי, לפיה יש לנכות את תביעת התלויים מתביעת העיזבון אינה ראויה עוד במתכונתה המקורית.
הבסיס הסטטוטורי לגישה זו מצוי בסעיף 19(ד) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הקובע, כי הזכויות הנתונות לעיזבון באות להוסיף על הזכויות הניתנות לתלויים, ולא לגרוע מהן.

בית המשפט מאבחן בין שני מצבים שונים:
1. רכיבי פיצויי חופפים בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים.
2. רכיבי פיצויי שאינם חופפים בין תביעת העיזבון לתביעת התלויים.

אשר למקרה הראשון – רכיבים חופפים
הרכיבים בהם מתקיימת חפיפה בין תביעות העיזבון ותביעת התלויים, מצוי ברכיב של פיצוי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות (בתביעת העיזבון), מול רכיב הפיצוי בגין אובדן תמיכה (תביעת התלויים).

בכל מקרה של תביעה או תביעות של העיזבון והתלויים יש להימנע מפיצוי כפל. אין נפקא מינה, באם מדובר בתובעים שונים או באותם תובעים (כלומר, האם התובעים בתביעת העיזבון הינם גם התובעים בתביעת התלויים), או אם תביעות התלויים ותביעת העיזבון הוגשו במאוחד או בנפרד.

מקום בו מדובר בתובעים זהים:
אם תביעת התלויים גבוהה יותר יש לנכות מתביעת התלויים את תביעת העיזבון בגין אובדן ההשתכרות בשנים האבודות.
אם תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים בגין הפסדי התמיכה מתביעת העיזבון.

מקום בו מדובר בתובעים שונים, הרי שיש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים בגין רכיב הפיצוי הזהה.

מקרה שני :  רכיבים שאינם חופפים
ההלכה הינה, כי רכיבים שונים לא יקוזזו ולא ינוכו בין התביעות.
ההלכה שהייתה קיימת בעבר, לפיה על התובעים היה לבחור איזה מבין התביעות הם מבקשים לקבל מבית המשפט אינה קיימת עוד.
כל תביעה היא עצמאית, ורכיבי הפיצוי הינם מצטברים ולא חלופיים. לדוגמה, ניתן לקבל מתביעת העיזבון: פיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות. ומתביעת התלויים: פיצוי בגין אובדן שירותים.

נקודה חשובה - בית המשפט מבהיר, כי למרות שקיימת חפיפה בין תביעת התלויים ברכיב אובדן תמיכה ובין תביעת העיזבון ברכיב אובדן הכנסה, עדיין קיים שוני בתוך חפיפה זו.
ההבדל בין שתי התביעות מצוי בדרך חישוב הפיצוי, כך שבעוד שבתביעת העיזבון מוסיפים שתי ידות (ידת חיסכון וידת המשפחה), הרי שבתביעת התלויים מוספים אך ידה אחת (ידת משפחה). לפיכך, יש לראות בפיצוי לעיזבון בגין ידת החיסכון כפיצוי שאינו חופף, ויש ליתן אותו לעיזבון בכל מקרה.

להלן עיקרי ההלכה שנפסקה בפסק דין דוביצקי:

"נראה לי כי אין לדבוק עוד בהלכת הניכוי, ככל שהיא עוסקת בראשי נזק שאינם "בתחום החפיפה" שבין התביעות, וזאת בין שתביעת העיזבון גבוהה יותר ובין שתביעת התלויים גבוהה יותר.

13. עמדתי היא כי גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעניין קידר, נכונה היא – הן בפן הסטטוטורי הן בפן הענייני. עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העיזבון (שהיא למעשה עילתו של הניזוק עצמו). תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העיזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו. העיזבון בא בנעליו של המנוח, ובשל כך נפסק, למשל, כי משהוכרה זכותו של הניזוק-החי לתבוע בגין אובדן יכולת ההשתכרות בשנים האבודות, "יש להכיר, מניה וביה ובהיעדר הוראה סטטוטורית אחרת, גם בזכות התביעה של העיזבון באותה עילה" (עניין אטינגר הנ"ל, בעמ' 553). התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה). התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות – בלשונו של השופט טל – "מין בשאינו מינו". תוצאה זו מתבקשת גם לאור העבודה שהזהות בין היורשים לבין התלויים היא נתון מקרי ואין סיבה מבוררת לכך שבמקרה אחד, שבו יש זהות כזו, ישולמו בפועל אך מקצת מראשי הנזק (אלה הנכללים בתביעה הגבוהה יותר – נתון מקרי בפני עצמו), ואילו במקרה האחר, שבו אין זהות בין היורשים לתלויים, ישולמו ראשי הנזק כולם.

14. אינני סבור כי הדין מחייב אותנו לנקוט בדרך אחרת המנוגדת להיגיון האמור. סעיף 19(ד) לפקודה הוא משענת איתנה לתמוך בה את המסקנה כי הזכויות הנתונות לעיזבון – כפי שנאמר שם במפורש – באות להוסיף על זכויותיהם של התלויים ולא לגרוע מהן. עמדתו של השופט טל בעניין זה מקובלת עלי, וכך גם דבריו לגבי סעיף 80 לפקודה: "גם איני רואה בכך סתירה לסעיף 80 לפקודה האומר שיש לחשב את הנזק למעשה שנגרם לתלויים, שכן הנזק למעשה לתלויים הוא הפסד תלות הפרנסה במנוח. ואילו הפיצוי בעד כאב וסבל שייך למנוח ולעזבונו, והריהו בכלל הירושה שנפלה לתלויים". אכן, "את דמי צערו מוריש המנוח ליורשיו ולא למזיק", ולדברים אלה אין לי אלא להצטרף.

סיכום ההלכה

15. על עיקרי הדברים האלה עמדנו כבר בעניין כרכבי, בעת שעסקנו ביחס שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון. הבחנו שם בין שני עניינים. עניין אחד הוא מניעת פיצוי כפל במתחם החפיפה שבין התביעות, זאת על דרך של קיזוז וניכוי. וכך כתבנו לעניין זה:

הלכת אטינגר והפסיקה שבאה בעקבותיה עוררו מחדש וביתר שאת שאלה ותיקה הנוגעת ליחס שבין שני מסלולי התביעה הנובעים ממותו של אדם עקב מעשה עוולה: תביעת התלויים ותביעת העיזבון. לצד הרכיבים הייחודיים לכל אחד משני מסלולי התביעה, קיים ביניהם גם מתחם של חפיפה - הוא רכיב התמיכה בבני המשפחה ובמשק הבית. לתלויים בתביעתם שלהם יש זכות לפיצוי עבור תמיכת המנוח שניטלה מהם בעוולה, ולמנוח בתביעתו שלו יש זכאות לפיצוי עבור אובדן הזכות לתמוך. הפסיקה הבהירה כי יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז שיימנע מצב שבו מרכיב התמיכה ייפסק פעמיים. צורך זה קיים בלא תלות בשאלה איזו תביעה מוגשת קודם - תביעת העיזבון או תביעת התלויים, וגם ללא תלות בשאלה איזו תביעה גבוהה יותר. גם אין נפקא מינה אם יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אם לאו. הצורך למנוע תשלום כפל בגין הפסדי התמיכה שריר וקיים בכל המקרים האלה...
באופן מעשי, יש אפוא לבצע קיזוז מתאים בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים. מקום בו אין זהות בין היורשים לבין התלויים, יש לנכות מתביעת העיזבון את תביעת התלויים, כיוון שהזכות הישירה והעצמאית של התלויים לתבוע פיצויים מן המזיק מייתרת את הצורך של המנוח לשאת בהוצאה זו... כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, ותביעת התלויים גבוהה יותר, מורה הלכת הניכוי לנכות מתביעת התלויים את תביעת העיזבון בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות". כאשר תביעת העיזבון גבוהה יותר יש להפחית את תביעת התלויים (בגין הפסדי התמיכה) מתביעת העיזבון...

16. עניין שני הוא דינם של ראשי-הנזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה בין שתי התביעות - ראשי נזק המתייחדים לכל אחת מהן, מי לתביעת העיזבון ומי לתביעת התלויים. כך, למשל, בתביעת התלויים עשוי להיפסק פיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים, ובתביעת העיזבון עשויים להיפסק פיצויים בגין כאב וסבל וראשי-נזק נוספים. לגבי ראשי נזק אלה הייתה קיימת עד כה הבחנה בין מקרה שבו תביעת העיזבון גבוהה יותר לבין מקרה שבו תביעת התלויים גבוהה יותר. כאמור, אין מקום להבחנה הזו ומן הראוי להחיל דין אחד, קוהרנטי, שלפיו ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה לא "ינוכו" ולא "יקוזזו", אלא ייפסקו לתלויים ולעיזבון, לפי העניין ומבלי קשר לשאלה (המקרית) איזו תביעה גבוהה יותר.

ודוק: לא בשינוי של עקרון הניכוי אנו עוסקים. עקרון זה מלווה אותנו משכבר הימים, והוא עומד במלוא תוקפו גם היום. כל שאמרנו הוא שיש לתקן את המישגה שנפל ביישומו של העקרון החשוב הזה, בהקשר של תביעות מקבילות שנובעות מעילה אחת, ובמקום שבו מדובר בראשי נזק המצויים מחוץ למתחם החפיפה שבין התביעות.

יישום לענייננו

17. כפי שתואר לעיל, בענייננו, כתוצאה מהסדר פשרה מוקדם שהושג בין הצדדים, נמצא הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בתביעת העיזבון נמוך יותר מהפיצוי שנפסק בתביעת התלויים. הצדדים הסכימו שבמקרה כזה, בהינתן ההנחה שיש לפסוק את "הגבוה מבין השניים" – הרי שהגבוה הוא הפיצוי בתביעת התלויים. אלא שבדברינו הקודמים חלקנו על ההנחה וממילא גם התוצאה צריכה להשתנות. במקרה שבפנינו, המרכיב המצוי מחוץ לתחום החפיפה הוא אותו מרכיב חסכון אשר יש לפסקו בתביעת העיזבון (במסגרת ראש הנזק של הפסד השתכרות "בשנים האבודות") והוא אינו נפסק לתלויים בתביעתם-שלהם. למעשה, מדובר ב"יד-המשנה" המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (ראו דיון מפורט בפסק-הדין בעניין כרכבי הנ"ל). עמדתי היא כי גם כאשר תביעת העיזבון נמוכה מתביעת התלויים, יש לפסוק לעיזבון את יד המשנה הזו.

התוצאה היא שמעבר לפיצוי המגיע לתלויים, כפי שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי, יש לפסוק לעיזבונו של המנוח פיצוי עבור מחצית מיד המשנה המבטאת את חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי (מחצית – במקרה זה לאור הסדר הפשרה המיוחד). בחישוב ערכה של יד המשנה יש להביא בחשבון גם את תרומתה של האלמנה לקופה המשותפת (אין מחלוקת כי בית המשפט קמא שגה כשלא עשה כן, וראו גם עניין כרכבי הנ"ל). התוצאה המתקבלת, בקירוב, היא כי יש להוסיף לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי את הסכום של 100,000 ש"ח. סכום זה מבטא (במעוגל) את התוצאה המתקבלת מחישוב יד המשנה שהיא חלקו של המנוח בחסכון המשפחתי, וחלוקתה בשניים לאור הסדר הפשרה המיוחד. כיוון שסכום זה מצוי מחוץ לתחום החפיפה שבין תביעת התלויים לבין תביעת העיזבון – לא היה מקום לנכותו."

ד"ר דוד סער, עו"ד