הטלת עיקול שלא כדין- האם מהווה לשון הרע?

"כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז.

ראה לעניין זה: ת.א. (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם וחנה נ' מד"א ואח' [פורסם בנבו] וכן ת.א. (ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות [פורסם בנבו] תק-של 2009 (1) 11448 וכן  ת.א. (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו).

אין להקל ראש בהטלת עיקול על חשבון בנק של התובעת, 3 פעמים במשך שנה (נובמבר 2008 – נובמבר 2009)".

בית המשפט קבע כי עניין זה שונה מהעניין שנדון בתא"מ 7001-03-10 (שלום י-ם) גסלר נ' עיריית

ירושליים [פורסם בנבו], שם סבר השופט כי "כשבנקאי סביר מקבל עיקול בגין דו"ח חניה בודד בסכום של 441 ₪, הוא לא נותן פרשנות לאותו עיקול באופן שיש בכך כדי להוות לשון הרע". כן נפסק כי אין נפקא מינה שהפרסום הינו "פעילות דיגיטלית גרידא" כדברי הנתבעים. עוד נפסק כי היות והעיקול היה שלא כדין  העיריה אינה יכולה ליהנות מחזקת תום הלב שבסעיף 16(ב) לחוק שכן "הדבר שפורסם לא היה אמת והעיריה לא האמינה באמיתותו".

באשר לטעת העיריה לחסינות מכוח סעיף 13(9) לחוק נפסק כי:

כמו כן בנסיבות העניין, לא ניתן לטעון כי עומדת לנתבעת הגנת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, אשר חלה על פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור. כאשר קיים חוב, אכן הרשות המקומית חייבת או רשאית לשלוח הודעות עיקול נגד חייבים אך אין כל חובה וגם אין רשות לשלוח הודעות עיקול נגד מי שאינם חייבים.

בית המשפט חייב את העיריה לפצות את התובעים בסך של 35 אלף שקלים, וזאת במסגרת סעיף 7(ב) לחוק העוסק בפיצוי בלא הוכחת נזק (נפסק כי לא ניתן להכפיל את הסכום שכן לא הייתה כוונה לפגוע).

ד"ר דוד סער, עו"ד