הזכאות לקצבת שאירים מקרן הפנסיה – האם לאלמנה או לידועה בציבור?

לאחר נישואים של 38 שנה, החליטו בני הזוג להיפרד, ואף על פי שכל אחד התגורר בדירה משלו, והבעל אף ניהל חיים משותפים עם בת זוג חדשה, לא טרחו בני הזוג להתגרש באופן רשמי.

לאחר פטירת הבעל, מתעוררת השאלה למי הזכות לקבלת קצבת השאירים מקרן הפנסיה, בה היה חבר המנוח, לאלמנה החוקית שהיתה נשואה לו שנים רבות, ובעזרתה אף צבר המנוח את הכספים בקרן הפנסיה או שמא לידועה בציבור?

בית הדין הארצי לעבודה דן לאחרונה, בשאלה זו בתיק עע 496/09 ורדה בר-און נ' קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ וד"ר תמה דינור, ודחה את ערעור האלמנה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, תוך שקבע כי לקצבת השאירים זכאית הידועה בציבור ולא האלמנה. המנוח במקרה זה פרש לפנסיה בשנת 2002 ונפטר בשנת 2006.

בית הדין בדק האם האלמנה נכללת בהגדרת "אלמנת פנסיונר" על פי התקנון האחיד. התקנון האחיד של קרן הפנסיה קובע כי אלמנה היא מי שהיתה בת זוגו של הפנסיונר ביום שנפטר, וגרה עמו במשך שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר. בית הדין האזורי, לאחר שבחן את השאלה האם המערערת מלאה אחר התנאי של מגורים עם המנוח במשך שנה אחת רצופה עד ליום פטירתו, הגיע למסקנה כי האלמנה אינה יכולה להיכלל בגדר שאיר לצורך הזכות לקצבה, ופסק כי יש לראות בידועה בציבור של המנוח כמי שזכאית לקבל את קצבת השאירים שלו.

גם טענת האלמנה כי יש לראות בשיתוף הכלכלי בין השניים כראיה לרצון לחיים משותפים נדחתה ע"י בית הדין, לאחר שבדק את התשתית העובדתית וקבע כי ניתן להסיק בבירור כי בשנים הרלוונטיות, רצונם של הצדדים היה להתנתק זה מזו והשיתוף הכלכלי לכשעצמו אינו מעיד על רצון לחיים משותפים, אלא היה בכך כדי להעיד שהמנוח חש כלפיה תחושת אחריות ואולי גם הערכה, לאחר השנים הרבות המשותפות.

טענתה של המערערת לפיה היא זכאית לקצבת השאירים גם מכוח צוואתו של המנוח, בה ציווה לה במפורש את זכויותיו הפנסיוניות, נדחתה משום שהיא מנוגדת להוראות סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן גם חוק הירושה), לפיו קצבת שאירים אינה בגדר נכס מעזבונו של המנוח.

גם טענתה של המערערת המבוססת על הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, נדחתה, משום שהמוטב, שיש בכוחו של עמית להסב את קצבת השאירים אליו, חייב להימנות על השאירים המוגדרים בתקנון הקרן. מאחר והאלמנה איננה נמנית על השאירים מכח תקנון קרן הפנסיה, לא ניתן לעשות שינוי במוטב באמצעות הוראת צוואה.

כמו כן, קבע בית הדין כי, הקצבה איננה זכות של המנוח ולכן אין מקום להכיר באלמנה כזכאית לה מכוח תחושת הצדק ולאור תקופת הזמן הארוכה בה חיה בשיתוף עם המנוח.

אין בהלכת השיתוף כדי לסייע לאלמנה או להקים לה זכות קניינית במחצית מזכויות קצבת השאירים. הקצבה אינה בגדר זכות רכושית העשויה להיות מושא לקניין מכוח הלכת השיתוף.

המנוח וידועתו בציבור ראו עצמם כידועים בציבור וכמי שחשים מחויבים לחיים משותפים, והשניים התנהלו בתקופה הרלוונטית כזוג כלפי כולי עלמא ואף גרו יחד. כמו כן אין חולק כי הידועה בציבור היא זו שסעדה את המנוח טרם מותו, והדבר מעיד על טיב הקשר ביניהם.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעור האלמנה, תוך שקיבל את כל נימוקי בית הדין האזורי לעבודה, ואולם קבע כך: "אין ספק כי סוגיית זכאותם של בני זוג לשעבר לקבלת קצבת שאירים היא בעייתית ומעוררת מחלוקת, וערים אנו לתחושת העוול אותה חשה המערערת כאשר היא נותרת משוללת זכאות לקצבת השאירים מהקופה. זאת לאור הרציונלים אשר עומדים בבסיסה של הלכת השיתוף, התקופה הממושכת שלאורכה חיו המערערת והמנוח יחד, ורצונו של המנוח עצמו כפי שבא לידי ביטוי בצוואה שהותיר אחריו. אולם, אין בהוראות הדין והפסיקה כדי לבסס זכאות של המערערת לקצבת השאירים, ואין בפסיקה אשר עליה היא מסתמכת כדי להטות את הכף במאזן האינטרסים אשר נשקלים במקרה מעין זה ולקבוע זכאות בניגוד להוראות התקנון האחיד."

אחד הנימוקים הן של בית הדין האזורי והן של בית הדין הארצי היו, כי אין המדובר במקרה קצה, והאלמנה לא נותרה מחוסרת כל, והיתה לה דירה בבעלותה, וכן המנוח הותיר לה 5% מעיזבונו, ואף היה מודע לכך שיתכן ולא תוכר כזכאית לקצבת שאירים מקרן הפנסיה, ובמקרה כזה ציווה לה 10% מעיזבונו.

על כן, במידה והאלמנה לא מתגוררת עם המנוח שנה בסמוך לפטירתו, גם אם אין למנוח ידועה בציבור, על פי כללי קרנות הפנסיה, לא תהא זכאית האלמנה לקבל קצבת שאירים, גם אם חיה עם המנוח לאורך שנים רבות והסתמכה על קצבת השאירים.

ד"ר דוד סער, עו"ד