הוצאות רפואיות נזקי גוף

הוצאות רפואיות לעבר – נזק מיוחד – נדרשת הוכחה בראיות

דוד קציר בספרו "פיצויים בגין נזק גוף" מבחין בין נזק מיוחד ובין נזק כללי בהקשר של הוצאות רפואיות. לגישתו, בתי המשפט מקפידים הקפדה רבה יותר על הוכחת הוצאות אלו ביחס לנזק המיוחד המתייחס לעבר בניגוד לנזק הכללי המתייחס לעתיד. כמו כן, על מנת לקבל פיצוי לעבר, נדרש התובע להוכיח בראיות את ההוצאות שהוציא ולא די בטענה בעלמא. לא זאת אף זאת, במקרים רבים יש צורך, כי מומחה יקבע בחוות דעתו, כי קיים צורך וקשר סיבתי בין ההוצאה ובין הנכות.

ההלכה הקיימת הינה, כי לצורך קבלת פיצוי בגין נזק מיוחד יש צורך בהוכחה של ההוצאות. כלומר- הנפגע נדרש לפרט בחוות הדעת את נחיצות ההוצאות הרפואיות והקשר של ההוצאה למצבו הרפואי. בנוסף עליו להביא ראיות בדבר ההוצאות בפועל ולא די בטענה בעלמא בדבר הוצאות.

ראה למשל תא (תא) 1105/02 הפטר נ' כלל:

"המדובר כאמור, בהוצאות עבר שהינן פיצוי מיוחד שיש לבססו בראיות של ממש. התובע מודה כי "קבלות על הוצאות רפואיות לא נשתמרו בידיו", זאת לצד טענתו כי גם כיום הוא נזקק לטיפולים רפואיים ולנטילת תרופות ומשככי כאבים. במהלך המשפט התובע לא המציא כל ראיה להוצאות אותן הוא מוציא בקשר עם טיפולים רפואיים"

פיצוי הוגן או פיצוי מלא

בתא (חי) 122-05 שליסל נ' אנואר דן בית המשפט במקרה בו נפגע אדם בתאונת עבודה, ועקב כך נזקק לתותבת. הואיל ומדובר בתאונת עבודה, הרי שהביטוח הלאומי מספק את התותבת, אלא שהתותבת הנ"ל אינה באיכות הגבוהה ביותר. הנפגע דרש לקבל מהמזיק פיצוי בגין עלות התותבת האיכותית יותר. בית המשפט קבע, כי ההלכה הקיימת כיום לאור פסיקת בית המשפט העליון הינה מתן פיצוי מלא לנפגע – כלומר: השבת המצב לקדמותו באיכות גבוהה ולא מספיקה. וכך נפסק:

"השאלה האם פיצוי מסויים מהווה "פיצוי הוגן והולם" הנה שאלה הנתונה בסופו של דבר לשיקול דעתו של בית המשפט (פסקה 6 לפסק דינו של השופט שמגר בעניין ברדה) וכפי שמשתמע מדבריו של השופט שמגר באותו הקשר, רמת השירותים הרפואיים הציבוריים מהווים אך שיקול שבית המשפט רשאי להביאו בחשבון בבחינת הפיצוי ההוגן המגיע לניזוק:

"גם בדונו בפיצויים לפי דיני הנזיקין מסור בידי בית המשפט מירווח של שיקול-דעת, וכפי שציינתי, רשאי בית המשפט להביא בחשבון, מה האמצעים הסבירים והמקובלים, אותם מעמידה החברה בה אני חיים לרשות אחרים שפגיעתם זהה". (עניין ברדה,  בעמ'  809-810).

יתרה מכך, עיון בפסיקה המאוחרת לפסק הדין בעניין ברדה מלמד כי בתי המשפט בחרו לאמץ את גישתו של כב' השופט א' ברק באותו עניין, לפיה בפסיקת פיצויי הניזוק יש לבחור בחלופה שיש בה כדי להשיב את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר ולא רק הסבירה- כגישת השופט שמגר שם- המוענקת לניזוקים שפגיעתם דומה על ידי שירותי הרפואה הציבורית. כך למשל, כב' השופט (בדימוס) ת' אור בע"א 2934/93  יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו ואח', פ"ד נ(1), 675 (להלן-עניין סורוקה) התייחס לגישתו של השופט ברק בעניין ברדה ואמר:

"נטייתי היא לראות בגישה זו תשובה הולמת לקביעת גובה הפיצוי. דומה, שגישה זו היא המיישמת, בצורה הטובה ביותר, את עיקרון השבת המצב לקדמותו ואת העיקרון של בחינת שיעור הנזק בצורה אינדיבידואלית לניזוק אשר בפני בית המשפט. קביעת הפיצוי על פי רמת הטיפול והשיקום המקובלת על פי חוקים סוציאליים שונים עלולה להחטיא את מטרת קביעת הפיצוי בנזיקין". (עניין סורוקה, בעמ' 691-692). "

בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד

בית המשפט קבע, כי לאור חוק בריאות  הקובע זכאות לכל אדם לקבל טיפולים רפואיים מקופת החולים בה הוא חבר. בית המשפט קבע כלל מנחה, לפיו הניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי בגין טיפול רפואי אותו הוא זכאי לקבל מקופת החולים, בה הוא חבר, אלא אך בגין שירותים רפואיים אשר הוכח לגביהם כי הניזוק אינו זכאי לקבלם מכוח החוק. בבסיס קביעה זו עומדים שני עקרונות מרכזיים: האחד, המזיק חייב בפיצויים רק בגובה הנזק שנגרם לניזוק. השני, הניזוק זכאי לפיצוי שלא יפחת מנזקו, אך אין לתת לו כפל פיצוי.

עוד נקבע בפרשת סהר הנ"ל, כי הנטל להוכיח, כי הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לניזוק מכוסים על-ידי קופת החולים רובץ לפתחו של המזיק. אם יוכיח זאת, לא יהיה חייב בפיצוי הנפגע בגין הוצאות אלה.

ד"ר דוד סער, עו"ד