סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע כי לנתבע תקום הגנה טובה והוא ייחשב כמי שפרסם את הדיבה בתום לב מקום בו:
"הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע, כאמור בסעיף 3".
נפסק כי המבחן אינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי, כלומר לא אם ידע הנתבע, אלא אם "חייב היה לדעת כאדם סביר" אודות היות דבריו לשון הרע.
בית המשפט קבע בעניין זה כי:
"נראה לי כי איש ציבור במעמדו של סגן וממלא מקום ראש עיר, המפרסם דברים על עורך דין בישראל ומייחס לו הפסד במשפטים, אינו יכול לטעון כי לא חייב היה לדעת על "מעמדו" של אותו הליך בתביעות נתיבי איילון – אלא – עליו לברר תחילה מה עלה בגורל ההליכים.
הנתבע- המפרסם דיווח על פסק דין שנתן בפני ערכאה מעין שיפוטית כגון ועדה מקומית, חייב לנקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח כי הדיווח יהיה נאמן במהלך העברת הפרטים לעיתונאי הכותב את הכתבה. אילו נקט הנתבע אמצעים סבירים שכאלה היה מגלה כי הטיפול בתביעות נתיבי איילון טרם הסתיים. בחובה זו לא עמד הנתבע".
על כן נפסק כי באותו מקרה לא נתקיימו כל היסודות הנדרשים לתחולתה של הוראת סעיף 15(1), וכי הנתבע פרסם את הדיבה בחוסר תום לב.
ד"ר דוד סער, עו"ד

