להערכת סיכויי תביעתך:

שם
דוא"ל
טלפון
הודעה

 

סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, קובע כי לנתבע תקום הגנה טובה והוא ייחשב כמי שפרסם את הדיבה בתום לב מקום בו:

 

"הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע, כאמור בסעיף 3".

האם אי הידיעה של הנתבע, מפרסם לשון הרע, צריכה להימדד במבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי? שאלה זו נדונה בתא (ת"א) 75105/04 ישראלי עודד, עו"ד נ' יסעור יונתן (ניתן בויום: 25.05.2006). באותה פרשה פרסם סגן ראש העיר כנגד עו"ד העוסק בדיני תכנון ובניה כי הוא הפסיד בכמה תביעות כנגד העיריה וכנגד חברת נתיבי איילון, כשהדברים לא היו נכונים. להגנתו גרס כי לא הכיר את ההתפתחות החדשה בתביעה כנגד נתיבי איילון, ולפיה התביעה הועברה להכרעת שמאי. האם הוא זכאי לחסות בהגנת "אי הידיעה" שבסעיף 15(1) לחוק?

 

נפסק כי המבחן אינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי, כלומר לא אם ידע הנתבע, אלא אם "חייב היה לדעת כאדם סביר" אודות היות דבריו לשון הרע.

 

בית המשפט קבע בעניין זה כי:

 

"נראה לי כי איש ציבור במעמדו של סגן וממלא מקום ראש עיר, המפרסם דברים על עורך דין בישראל ומייחס לו הפסד במשפטים, אינו יכול לטעון כי לא חייב היה לדעת על "מעמדו" של אותו הליך בתביעות נתיבי איילון – אלא – עליו לברר תחילה מה עלה בגורל ההליכים.

הנתבע- המפרסם דיווח על פסק דין שנתן בפני ערכאה מעין שיפוטית כגון ועדה מקומית, חייב לנקוט אמצעים סבירים כדי להבטיח כי הדיווח יהיה נאמן במהלך העברת הפרטים לעיתונאי הכותב את הכתבה. אילו נקט הנתבע אמצעים סבירים שכאלה היה מגלה כי הטיפול בתביעות נתיבי איילון טרם הסתיים. בחובה זו לא עמד הנתבע".

 

על כן נפסק כי באותו מקרה לא נתקיימו כל היסודות הנדרשים לתחולתה של הוראת סעיף 15(1), וכי הנתבע פרסם את הדיבה בחוסר תום לב.

 

ד"ר דוד סער, עו"ד