הבטחת הכנסה

בפסק דין המקיף ביותר שניתן על ידי ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ביום 15.3.05 בעניינה של גב' זהבה עמר נגד המוסד לביטוח לאומי, נסתם הגולל על נושא הימצאותו של רכב בידי אדם וזכאותו להבטחת הכנסה.  

בפס"ד זה ניתח כב' הנשיא השופט אדלר את הסוגיה ובחן אותה בחון היטב ובסופו של דבר הגיע הוא למסקנתו כי הימצאותו של רכב בידי תובע גימלה, לא תזכה אותו בגימלת הבטחת הכנסה. מקוצר היריעה אתייחס אך ורק לטענות החוזרות על עצמן שוב ושוב על ידי תובעים ובאי כוחם על רקע סעיף 9 א (ג) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א 1980. ובכן, הטענות החוזרות והנשנות הם: 

1. הרכב אינו בבעלותי ואינו שלי.
2. השתמשתי ברכב רק מספר פעמים בודדות.
3. אינני משלם את הביטוח ואת הטסט לרכב.
4. אני משתמש ברכב לצורכי הסעה של בן משפחה חולה .
5. הרכב אינו שווה הרבה, פעמים אף שוויו כ- 2,000 ,3,000 ₪ בלבד.

ועוד כיוצ"ב.

כבוד השופט אדלר קבע כי המבחן העיקרי בסוגיית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. " טובת הנאה" פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב ולאו דווקא כספית.  כמו כן נקבעה רשימה של מבחנים וחזקות שיכולים ליתן מרשם ולו חלקי למקרים שונים.

מבחן ראשון : תשלום עבור השימוש ברכב ויצויין כי גם הוצאות דלק מהווים הוצאות אחזקת הרכב.

מבחן שני: כאשר הרכב עומד על יד ביתו של המבוטח, ההנחה היא שהמבוטח משתמש ברכב בקביעות. או אם הרכב נמצא ליד ביתו של המבוטח ובעל הרכב האמיתי לא נמצא במקום באופן קבוע, גם אז ייחשב כמשתמש  ברכב באופן קבוע.

מבחן שלישי: עדות של חוקר הביטוח הלאומי או עד אחר, לפיו המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר.

מבחן רביעי: כאשר נסיבות השימוש ברכב מצביעות על הפקת הכנסה או סביר להניח כך.  לעניין זה גם טובת הנאה תיחשב.

מבחן חמישי: מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב עשוי להוביל למסקנה שהינו משתמש בו באופן קבוע. 

ראוי להדגיש כי לא משנה מי הבעלים של הרכב, די בשימוש כדי לקבוע שהמבוטח לא זכאי לגימלה.

המסקנה:  כמעט כל שימוש ברכב בכל צורה שהיא ולכל מטרה שהיא,  יוכר כשולל זכאות לגימלה. יחד עם זאת כל מקרה הוא לגופו ויש להיוועץ עם עורך דין בטרם יוחלט כיצד לפעול.

ד"ר דוד סער, עו"ד