האם שיטת המשפט שלנו מכירה בהולדה בעוולה כעילת תביעה עצמאית?

עילת התביעה בגין "הולדה בעוולה",המכונה לעיתים "חיים בעוולה-  Wrongful Life " , הוכרה לראשונה בארץ לפני כשני עשורים בפסק הדין ע"א 540/82 בעניין זייצוב נ' כץ ואח' פ"ד מ(2) 85 ונראה כי המחלוקת בסוגיה זו לא רק שלא באה על פתרונה אלא מתלקחת במלוא עוזה.

מדובר בעילת תביעה של הקטין הילוד בלבד, אשר בא לעולם עם מומים מולדים, כנגד גורם רשלן, בין צד ג' זר או אף הוריו, אשר בעטיה של רשלנותו בא התובע לעולם כשהוא סובל מאותם מומים. הגורם הרשלן, הוא המזיק, לא גרם למום עצמו אלא לבואו של התובע לעולם ואילולא רשלנותו של המזיק, לא היה התובע בא כלל לעולם.

חרף חששו של בית המשפט העליון מפני הצפת בתי המשפט בתביעות אלו, מעט מאד היו התביעות שהוגשו בסוגייה זו.

זאת ועוד, ולמרות המחלוקות העזות שהיו בפני השופטים בפסה"ד האמור, טרם ניתן בישראל פס"ד המחייב נתבע על פי עילה זו כאשר מדובר במומים קלים של ממש.
הווה אומר, כי דיון ישיר בסוגייה האמורה, למקרה של חיוב המזיק, לא הגיע לכלל פסיקה חוזרת של בית המשפט העליון ולפיכך השאלה אם הדין בישראל מכיר בעילה האמורה גם במקרים של מומים קלים נותרה אפוא פתוחה.

סוגייה זו מעלה לא מעט שאלות משפטיות אך גם שאלות של מוסר ואתיקה,פילוסופיה ולוגיקה, כמו גם שאלות משפטיות של קיום או הגדרת הנזק והיקף הפיצוי, שבמרבית המקרים בהם מצא ביהמ"ש לחייב את הנתבע בגין רשלנותו שהביאה את התובע לעולם, עשה זאת ללא הגבלה ממשית של היקף הנזק.

ד"ר דוד סער, עו"ד