האם מחלת ריאות אצל מורה מהווה פגיעה בעבודה?

וכיצד יכריע בית הדין במקרה וקיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים?

העובדות:

בפס"ד בל 2052/99 יופה בלה נגד המוסד לביטוח לאומי נדון המקרה הבא:

התובעת, עבדה כמורה למוסיקה ולחינוך מיוחד החל משנת 1975. לטענת התובעת, במהלך שנות עבודתה, היתה חשופה לאבק הגיר במהלך כתיבה על הלוח ומחיקתו, ותוך שהיא מרימה קולה לצורך השלטת סדר בכיתות השונות.

התובעת טוענת כי החל משנת 1993, סבלה משיעול "יבש" המלווה בתחושת חנק ובקוצר נשימה.
עם התפרצות המחלה בריאותיה, בשנת 1993, קיבלה התובעת טיפול תרופתי נגד השיעול, אולם, טיפול זה הופסק לאחר מספר חודשים, הואיל ולאור שיקוף הריאות נקבע כי "הכל תקין".
החל משנת 1994, התובעת טופלה במרפאת ריאות של בית חולים רמב"ם בטיפול סטירואידי במינונים גבוהים (טיפול אנטי דלקתי צלקתי מונע).
ב- 1997 הופנתה התובעת לטיפול במרפאה התעסוקתית של קופת חולים כללית בחיפה, ומשלא חל שיפור במצבה, הופנתה ב- 1998 ע"י מומחה מבית החולים איכילוב לבדיקת כיח מגורה, אשר העלתה כי הגורם למחלה הוא CaCo3 - קלציום קרבונט, (המרכיב גיר לסוגיו השונים), המצוי בריאותיה בכמות גדולה.
בשנת 1998 החלה התובעת להיות תלויה בחמצן, ובמקביל, המשיכה לקחת סטרואידים.
מצבה של התובעת המשיך להתדרדר וב- 27/09/00, עברה התובעת השתלת ריאה.
למעשה, בתביעה מבקשת התובעת להכיר במחלת הריאות ממנה הנה סובלת, כפגיעה בעבודה שנגרמה לה על דרך המיקרוטראומה.

שאלה: כיצד בית הדין מכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת התובעת לתנאי עבודתה?

בית הדין הוא המכריע בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין מחלתה של התובעת לבין תנאי עבודתה ולצורך כך הוא נעזר במומחה יועץ רפואי אשר נותן לבית הדין את הייעוץ הדרוש בסוגיה הרפואית.

בהתאם לכך, ניתנו לבימ"ש 3 חוות הדעת בעניינה של התובעת על ידי המומחים הרפואיים מטעם בית הדין.
בחוות דעתו של המומחה הראשון פרופ' שפיצר, מיום 2/03/03 נרשמו המסקנות הבאות: "איני מוצא כל קשר בין מחלת הריאות של החולה ובין עבודתה כמורה וחשיפתה לגיר. קיומם של חלקיקי אבק בכיח ("ליחה"-רוק מעורב בריר מדרכי הנשימה שהגיע אל הפה באמצעות שיעול) מגורה וברקמת הריאה אינה הוכחה לכך שאבק זה הינו גורם לליפת (=התעבות והצטלקות של רקמת חיבור) של הריאות".

מחוות דעתו של פרופ' שפיצר, עולה כי אין כל קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת כמורה וחשיפתה לגיר למחלת הריאות ממנה הנה סובלת. המומחה ציין כי מחלת הלייפת המפושטת של הריאות, המחלה ממנה סובלת התובעת, מוכרת כמחלה פנימית מסיבה בלתי ידועה. עוד הוסיף המומחה, כי אבק הגיר אינו מוכר בספרות כאבק מזיק וכגורם למחלה כלשהי וכי מהלך המחלה של התובעת איננה מתאימה למחלת אבק.
עוד הוסיף המומחה: "העובדה שמהלך מחלתה היה קצר יחסית מצביעה על כך שמחלתה היתה מחלה פנימית מאוד הרסנית ולא מחלה תעסוקתית".

בתשובותיו לשאלות ההבהרה, ביקש המומחה הראשון להעביר את החתכים ההיסטולוגיים (בדיקת הרקמות) של התובעת לבדיקתו של פתולוג (המומחה השני) אשר יביע דעתו המקצועית.
מסקנותיה של המומחית השניה, פרופ' אמיר, תאמו את גרסתו של המומחה הראשון כי לא קיים כל קשר בין מחלת הריאות של החולה ובין עבודתה כמורה וחשיפתה לגיר.
קיומם של חלקיקי אבק בכיח מגורה וברקמת הריאה, אינה הוכחה לכך שאבק זה הינו גורם ללייפת של הריאות ולמחלת ריאות תעסוקתית.

לאור חוות דעתו של המומחה הראשון והשני נראה שלא קיים כל קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת כמורה וחשיפתה לגיר למחלת הריאות ממנה הנה סובלת.

מנגד, בחוות דעתו המומחה הנוסף (השלישי),  ד"ר ליג'י, אשר מונה בעניינה של התובעת מטעם בית הדין, נרשמו המסקנות הבאות: "מדובר במחלת ריאות הנקראת פיברוזיס אינטרסטימיאלית סופנית. נזק מסוג זה בריאות מהווה "תחנה סופית" לתהליכים חולניים מסוגים שונים. המחלות הריאתיות הגורמות לנזק מסוג זה הינן רבות ומגוונות. הסיבות למחלות הללו לרוב אינן ידועות ולפיכך קיימות השערות אבחנתיות המבוססות על ממצא מסוים העשוי להיות ספציפי למדי במחלה שאליה מיוחס הנזק בריאות. אחת מהאפשרויות האבחנתיות למחלת הריאות הנ"ל הנה מחלת ריאות תעסוקתית.
במקרה שלפנינו אין  די מידע ממקרים שנחקרו וכל שניתן  להסיק מתוך הניסיון המדעי היחסית דל בהקשר של חשיפה לאבק גיר והנזק העלול להיגרם בעקבותיו לריאות החשופות הינו יותר בגדר אנלוגיה  במסקנות.
יחד עם זאת כאשר נבחנות מספר עובדות המתגלות בציר הזמן שחלף בשנות העסקתה של הנ"ל, ניתן להתרשם שבמאזן הסופי, הנזק הראיתי בהנ"ל קשור ולהערכתי גם נגרם ע"י שאיפת אבק גיר.
הנני סבור שמאזן סופי זה מבוסס על: מחד, העובדה שאיננה ניתנת לערעור והיא שבריאות הנ"ל נמצאו חלקיקים המתאימים לאבק גיר, ומאידך, על תוצאות שתי בדיקות שבוצעו  בהנ"ל ואשר נמצאו בתיק הרפואי.
לאור זאת מדובר לדעתי בסבירות גבוהה כי חשיפתה של הנ"ל לאבק הגיר במהלך עבודתה היא שהביאה להתפרצות המחלה וכי לא ניתן לומר שהשפעת עבודתה על מצבה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".[ההדגשות אינן  במקור]

ע"פ חוות דעתו של המומחה השלישי שמונה, עולה מפורשות כי חשיפתה של התובעת לאבק גיר בעבודתה כמורה הביאה להתפרצות המחלה ממנה הנה סובלת. כמו כן, ציין המומחה כי לא ניתן לומר שהשפעת עבודתה של התובעת על מצבה היתה פחות בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.
לאור חוות דעתו של המומחה השלישי קבע בית הדין שקיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת כמורה וחשיפתה לגיר למחלת הריאות ממנה הנה סובלת.

 

שאלה: כיצד יכריע בית הדין כאשר קיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים?

הלכה פסוקה היא כי, ככל שקיימת מחלוקת בין המומחים הרפואיים, על בית הדין לאמץ את חוות הדעת אשר הנה לטובת המבוטח.
(עב"ל 439/03 יעקב קפלן נגד המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 13/11/2006), עב"ל 141/97 המוסד לביטוח לאומי נגד יהונתן פורת, עבודה ארצי לג (12) 23, עב"ל 106/07 דורית גלס נגד המוסד לביטוח לאומי, (טרם פורסם, ניתן ביום 20/5/07)).

בהתאם לכך, אם קיים ספק נוכח שתי חוות דעת סותרות, על בית הדין לפסוק על פי חוות הדעת המיטיבה עם המבוטח.
כך נפסק בעב"ל 213/98 שרלוט וימן נגד המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, ניתן ביום 6/1/03):

"ככלל, כאשר קיימת מחלוקת בין מומחים יועצים רפואיים שהתמנו על-ידי בית-הדין, בשאלת הקשר הסיבתי, יכריע בית-הדין על-פי עקרונות פירוש חקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי, שלפיהם פועל הספק לטובת המבוטח".

לסיכום:

התביעה להכרה במחלת הריאות ממנה סובלת התובעת כתוצאה של "פגיעה בעבודה" –התקבלה.

ד"ר דוד סער, עו"ד