האם כל פגיעה בטיול מטעם העבודה תחשב לתאונת עבודה ?

עבל 283/09 אורה בס נ' המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום, 23 באוגוסט 2009.

העובדות:

המערערת עובדת בבזק החל משנת 1974, כנציגת שירות וטלפנית במחלקת מוקד שירות במשמרות. ביום הטיול, 10.10.05, עבדה המערערת במשמרת בוקר. האוטובוס אשר הסיע את המטיילים יצא לדרך בשעה 15:30, כלומר-לאחר שעות העבודה. הטיול לא היה על חשבון ימי החופשה של העובדים, ולעובדים לא שולם שכר עבור שעות הטיול. העובדים הורשו לצרף לטיול בני משפחה.הטיול יועד לעובדי המחלקה בלבד, ולא הורשו להשתתף בו עובדים אחרים של בזק. המטיילים יצאו לדרך בשעה 15:30 לכיוון קברי הצדיקים של טבריה. משם המשיכו למסעדה, בה סעדו ארוחת צהרים והמשיכו בדרכם לקברי הצדיקים בצפת. בסביבות השעה 23:00, החליקה המערערת ושברה את רגל ימין. המערערת פונתה על ידי מנהלה ברכבו הפרטי, לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נותחה. התובעת נפגעה ברגלה במהלך הטיול ותבעה מבימ"ש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

ההליך מול המוסד לביטוח לאומי:

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה של המערערת בטענה:

"מדובר בפעילות חברתית שאורגנה ביוזמת העובדים ובמימון חלקי של העובדים. כמו כן, הפעילות התקיימה מחוץ למקום העבודה ומחוץ לשעות העבודה ולא הוכח שלמעבידך עניין ריאלי בקיומה. בנסיבות אלה, לא נמצא שהפעילות החברתית נלווית לעבודה. על כן לא תחשב כתאונת עבודה."

ההליך בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה :

באשר למסלול הטיול, מטרתו והיוזמה לעריכתו, התברר שהרעיון והיוזמה עלה מהעובדים. כמו כן לא הייתה חובת השתתפות בטיול. עלות הטיול, שכללה את האוטובוס, המדריך וארוחת הצהריים למטיילים, מומנה מן הקופה הפרטית של המחלקה ועל ידי העובדים.
התובעת טענה כי נעשתה כפייה על עובדי המחלקה להשתתף בטיול.
לאור העובדות והמסקנות המפורטות לעיל, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי הטיול המחלקתי אליו יצאה המערערת אינו בגדר פעולה הנלווית לעבודה, אלא מדובר בטיול מחלקתי פרטי של עובדי המחלקה. בית הדין האזורי דחה גם את טענת המערערת לפיה העובדה שמנהלת האגף ידעה על הטיול ולא התנגדה לו מעידה על אינטרס של המעביד בקיום הטיול, שכן יידוע המנהלת נעשה למען הסדר הטוב בלבד.

לאור כל האמור, דחה בית הדין האזורי את התביעה. מכאן הערעור לבית הדין הארצי.

ההליך בפני בית הדין הארצי לעבודה:

ראשית קבע בית הדין הארצי שהערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית.
בית הדין האזורי הסתמך בפסיקתו על האמור בפסק הדין המנחה בעניין רונית עטר (עב"ל 1173/00 רונית עטר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.1.2002), בו נפסק כך:

"אין לשלול את היותו של אירוע פעולה נלווית לעבודה אך ורק בשל כך שהיה זה אירוע נופש לשמו. אירועים ממין אלה, שמטרתם גיבוש חברתי של העובדים, מהווים חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים המייחדת את חיי העבודה של המעביד ועובדיו במפעל.  עם זאת, לא כל אירוע נופש יחשב כפעולה נלווית לעבודה ויש לקיים בכל מקרה ומקרה את הבחינה הנדרשת כדי לעמוד על מהותו של האירוע. סממן חשוב שיש בו כדי להעיד על מידת הקשר שבין האירוע לבין העבודה הוא האינטרס שיש למעביד בקיומו. על האינטרס הישיר של המעביד, ניתן ללמוד, בין היתר, גם ממידת מעורבותו בייזום האירוע, בארגונו, במימונו, בקביעת התכנית וכל כיוצ"ב"

למקרה הנדון קבע בית הדין הארצי קבע שבפעולה נלווית לעבודה, על המעביד להיות אקטיבי ומעורב בייזום ובארגון הפעילות, ומודע לה מראש ולא בדיעבד. הטיול במקרה הנדון, כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, אורגן על ידי העובדים עצמם (אף לא על ידי וועד העובדים), לאחר שעות העבודה ובמימון העובדים. במקרה זה, גם אם נאמר כי למעביד היה אינטרס בגיבוש עובדי המחלקה, אין בכך כדי להעיד על כך שמדובר בפעילות נלווית לעבודה, המצדיקה הכרה בנפילת המערערת במהלכה ובנזקים שנגרמו לה בעטיה, כפגיעה בעבודה.
לסיכום בית הדין הארצי דחה את התביעה.

ד"ר דוד סער, עו"ד