האם בדומה לאשה עגונה, זכאי גבר שאישתו מסרבת להתגרש ממנו, לפיצויים נזיקיים , בשל סירובה להתגרש ממנו?

כבוד השופט מנחם הכהן, מביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים, בפסק דין תקדימי  תמ"ש 021162/07 פלוני נ' פלונית, שניתן ביום 21.01.2010 ), חייב אישה, אשר מסרבת להתגרש מבעלה, לשלם  לו פיצויים ניזיקיים.

בית המשפט אף הדגיש , כי  " תופעת סרבנות הגט הינה תופעה מנוולת, כוחנית, הפוגעת אנושות בחירותו, בכבודו ובאוטונומיה של הזולת, ולא משנה אם סרבן הגט הוא הגבר או האישה ".

בית המשפט לא קיבל בית המשפט את טענות האשה לפיהן יש לדחות את תביעת הבעל, מאחר שההליכים בבית הדין הרבני טרם מוצו.

יש לציין, כי בטרם הגשת תביעתו זו לבית המשפט לענייני משפחה, הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני, אך בית הדין לא נתן פסק דין המורה לנתבעת להתגרש מבעלה.

כבוד השופט כהן הדגיש, כי  " אין לי ספק בכך שסירובה העיקש של האשה לקבל גט, פוגע באוטונומיה של הבעל, בזכותו למימוש עצמי, בכבודו ובחירותו. בהתנהגות פסולה זו ", והוסיף כי : " גזרה האשה על הבעל חיי בדידות, היעדר זוגיות ואינטימיות עם בת המין השני ובכך גרמה לו לנזק נפשי גדול, לצער, השפלה, ביזוי וכאב ".

במקרה דנן, דובר בבעל שהינו  בן 83 שנים, אשר הגיש תביעה לגירושין כנגד אישתו, שהיתה בת 73 וטען כי היא מסרבת להתגרש ממנו, הגם שנישואיהם באו לקיצם וכי אין כל מקום לשלום בית ביניהם. לפיכך, עתר הבעל לחייב את האישה בפיצויי נזיקין.

הבעל ביסס את תביעת הנזיקין על פסיקת בתי המשפט למשפחה,שהכירה בסרבנות גט כעילה לפיצוי נזיקי, אשר יש לשיטתו להחילה גם על הנסיבות דנן, בהן דווקא האישה היא זו שמסרבת לקבל את גיטה מידי בעלה.

לטענת הבעל, סירובה של האשה לקבל את גטה, גרם וגורם לו נזקים של  "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב ובכלל גם נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, צער, סבל, עוגמת נפש וכו..."..

הבעל עתר לחיוב האשה, בפיצוי בסך של 10,000 ₪ לחודש, עבור כל חודש בו היא מעכבת בהתנהגותה את מתן הגט, וכן בפיצויים מוגדלים.

בית המשפט קיבל את תביעת הבעל וקבע כי :

" לאור זאת, אומר כבר עתה, כי אני דוחה טענת התובעת לפיה על תביעה זו להידחות מאחר וההליכים בפני בית הדין טרם מוצו על ידי התובע, ומאחר והתביעה דנן הוגשה מבלי שהנתבעת חויבה על ידי בית הדין הרבני לקבל את גיטה.

זאת אני קובע, בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפני:

גילם המתקדם של הצדדים, כמו גם העובדה כי הצדדים שלפני הלכה למעשה התגוררו בחדרים נפרדים לפחות שנתיים לפני עזיבת התובע את הבית והגשת תביעת הגירושין וכי שנים רבות אין ביניהם כל יחסי אישות (ראה לעניין זה עדויות הצדדים בפרוטוקול הדיון בהתקיים בבית הדין הרבני מיום 8/4/08)."

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית המשפט כי האשה היא סרבנית גט וכי :

" לאור התרשמותי מעדויות הצדדים (המוזכרות לעיל) וממהימנותם, ובהתחשב בעדותה של הנתבעת, אשר על אף שטענה תחילה, כי "...אפשר לנסות לשקם שנה או שנתיים, ואם לא הולך אז לא הולך",  העידה מנגד, כי "... גם אם תציעו לי 3,600 ₪ מזונות ל- 7 שנים, אני לא אסכים להתגרש", אני סבור, כי לפני מקרה של סרבנות גט מצד האישה כלפי בעלה. זאת אני קובע, חרף העובדה כי בנסיבות המקרה שלפני, תביעת הגירושין הוגשה אך לפני שנתיים וארבעה חודשים.

בהקשר זה, אין בטענות הנתבעת לפיהן בנסיבות המקרה דנן התקיימו רק שני דיונים בבית הדין בתביעה לגירושין, או כי היא חותרת לקיומן של החלטות בית הדין לעניין שלום בית, כדי לגרוע ממסקנתי זו. ............................................. בנדון, אין לי ספק בכך שסירובה העיקש של הנתבעת לקבל מידי התובע את גטה, פוגע באוטונומיה של התובע, בזכותו למימוש עצמי, בכבודו ובחירותו. בהתנהגות פסולה זו, גזרה הנתבעת על התובע חיי בדידות, היעדר זוגיות ואינטימיות עם בת המין השני, ובכך גרמה לו לנזק נפשי גדול, לצער, השפלה, ביזוי וכאב. כל האמור מקבל משנה תוקף לאור גילם המופלג של הצדדים, כאשר לא נותר לי אלא לצטט מדברי התובע לעניין זה בסיכומיו :

"לא יתכן כי אדם בן 82 ישאר "קשור" בסוף חייו לנתבעת ואינו יכול לנהל לו אורח חיים חדש כפי שמבקש הוא לעשות". ................................... לטעמי, המושג הבסיסי של כבוד האדם וקדושת חייו, בהיותו בן חורין, לא יכול להתיישב בשום פנים ואופן עם סרבנות גט או עם עגינות, מלכתחילה, ואינו סובל מצב של תלות שבו צד אחד מגביל את הצד השני ויוצר כלפיו תוצאות בלתי אפשריות. מצב של עגינות, לפיו סרבן גט משאיר אישה... פוגע בכבודה הבסיסי. זה לא רק היבט הלכתי שהרב עובדיה יוסף נתן לו ביטוי מובהק. יש ביטוי מופלא בדעת המהרש"א בסוף מסכת יבמות שכותב: "במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה לא ניתנה אלא למען עשיית השלום". כלומר, מצב של עגינות, עוקר מבחינה זו את המטרה הבסיסית ".

זאת ועוד, נקבע כי אין צורך להוכיח את הנזקים שנגרמו לבעל והם נובעים בעצם מעשיה של האשה.

בית המשפט קבע כי האשה תפצה את הבעל עבור תקופה של שנה וארבעה חודשים בסכום של 53,333 שקל. כמו כן, בית המשפט חייב את האשה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 שקל.

שאלה מעניינת היא, מעניין איך בית הדין הרבני יתייחס לפסיקה זו??!

ד"ר דוד סער, עו"ד