להערכת סיכויי תביעתך:
לגבי אישה, החוק קובע כי על מנת שתהא זכאית לקצבה, היא צריכה להיות תושבת ישראל שעלתה לפני גיל 60-62 בהתאם לתאריך לידתה, ובנוסף עליה לעמוד באחד מהתנאים הבאים:
א. אישה לא נשואה- רווקה, גרושה או אלמנה (למעט אלמנה המקבלת קצבת שאירים או תלויים ואינה עובדת).
ב. אישה נשואה עובדת כשכירה או עצמאית.
ג. אישה נשואה שבן זוגה אינו מבוטח בביטוח זקנה ושאירים, גם אם אינה עובדת.
ד. עגונה, גם אם אינה עובדת.
ה. עקרת בית ואלמנה בת קצבה עשויות בתנאים מסוימים להיות זכאיות אף הן לקצבת זקנה.
כאמור, דרישת ה"תושבות" מהווה תנאי מוקדם לזכאות לקצבת זקנה, אלא שהמושג "תושב ישראל" לא הוגדר מפורשות בחוק הביטוח הלאומי, ולפיכך מתעורר קושי לקבוע מי אכן ייחשב ל"תושב ישראל" ומי לאו לצורך זכאותו לקצבת זקנה, בעיקר במקרים בהם תובע הקצבה מחלק את חייו בארץ ובחו"ל.
עניין זה נדון לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בעניין ג'אן טייץ נ' המוסד לביטוח לאומי (עב"ל 83/06, ניתן ביום 02/06/09).
במקרה דנן, דובר באישה נשואה בת 78, אזרחית ישראל, אשר עלתה עם בעלה מארצות הברית בשנת 1988. בשנת 2001 הגישה האישה תביעה לקצבת זקנה לביטוח הלאומי, אשר נדחתה מן הטעם שלא הוכיחה כי היא "תושבת ישראל". נגד החלטה זו הגישה האישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, אשר דחה את תביעתה בנימוק כי התובעת מחלקת את זמנה כמעט באופן שווה בין ארה"ב וישראל, וכי מכלול הנסיבות מצביע על זיקות שיש לתובעת לישראל כמו גם לארה"ב. עוד נקבע, כי שני סממנים משמעותיים ביותר מטים את הכף לעבר ארה"ב כמרכז חייה של התובעת: האחד, מקום עבודתה של התובעת- עובדת כמתווכת דירות בארה"ב. בארץ עוסקת בפעילויות התנדבותיות בלבד ; השני- בני משפחתה- ילדיה הנשואים ובני משפחותיהם גרים כולם באופן קובע בארה"ב.
על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגישה התובעת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קבע, כי הואיל והמושג "תושב ישראל" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי, הרי שיש לפרשו פרשנות תכליתית על פי הקשר הדברים. בית הדין הארצי קבע, כי קיימת מגמה בדין להגמשת המושג "תושב ישראל" גם בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחו"ל, מבלי שתישלל זיקתו לישראל וזכותו לקבלת קצבה, זאת מתוך נקודת מוצא כי עצם שהייתו של אזרח ישראלי בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים, ריפוי וכיו"ב, אין די בה כדי להסיט את מרכז חייו מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות.
בית הדין קבע, כי באותו האופן, יש להגמיש את המושג "תושב ישראל" לצורך קבלת קצבת זקנה, לאור תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, ובמיוחד לאור תכלית ביטוח הזקנה שהוא "הרובד הראשון והבסיסי של מערך הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל". לפיכך קבע בית הדין, כי פרשנות המושג "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העיקרי, שהינו הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל. בעניין זה יבחן, האם מרבית הנסיבות מצביעות על קיומה של זיקה יציבה בין תובע קצבת זקנה לבין ישראל. התשובה לכך תבוא ממכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בו נדרשת הכרעת בית הדין.
במקרה דנן קבע בית הדין, כי על פי בחינת הראיות והנסיבות, המערערת הוכיחה קיומה של זיקה יציבה לישראל, שאין בה מן הזמניות או הארעיות, שכן שהותה החלקית בארה"ב הינה בעיקר לצורך פרנסה, אולם נכסיהם של המערערת ובעלה נמצאים בישראל והם מגלים תרומה ומעורבות בחיי הקהילה בישראל, לפיכך יש להכיר בה כ"תושבת ישראל" לצורך זכאותה לקצבת זקנה. במידה והמערערת עונה על שאר התנאים המנויים בחוק, הרי שתהא זכאית לקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי.
לסיכום: באם נדחתה תביעתך לקצבת זקנה עקב שהותך בחו"ל, אל תתייאש! ייתכן ותהיה זכאי במקרים מסוימים לקצבת זקנה. יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, לכן מומלץ להיוועץ עם עורך דין המתמחה בביטוח לאומי.
ד"ר דוד סער, עו"ד
