בפס"ד ת"ע (משפחה ת"א) 105110-06, ביהמ"ש דחה תביעה לצו קיום צוואה שהגיש נהנה, אשר הכתיב למנוחה, אישה ערירית הסובלת מדמנציה, את הצוואה לטובתו.
במקרה זה, דובר באישה ערירית אשר הותירה אחריה צוואה לטובת צה"ל, קרן לנזקקים ולטובת גופים נוספים, בין היתר, להנצחת קרוביה אשר נספו בשואה.
על פי הראיות, נוצר קשר של ידידות בין נציב קבילות החיילים דאז ובין המנוחה. נהגו של נציב הקבילות, (להלן: "התובע") הבין עד מהרה, כי זו אישה ערירית עם נכסים רבים וחשב כי יוכל לנצל "מקור כלכלי זה" עבורו.
הוכח כי בשנת 1995 משך כספים מחשבונה של המנוחה ואף החתים את המנוחה על יפוי כוח למשיכת כספים על ידו (במהלך הזמן יפוי הכוח בוטל). כמו כן ניסה התובע למשוך המחאה בנקאית עבורו על סך של 120,000 ₪- אך פעולה זו סוכלה ע"י הבנק.
בשנת 1998 איבדה המנוחה את כושרה המנטאלי והתובע הצליח להכתיב לה צוואה שנייה, המבטלת את הצוואה הראשונה, המצווה לתובע את כל רכושה של המנוחה, בשגיאות כתיב, בכתב יד לא קריא ובחתימתה של המנוחה.
שכנתה של המנוחה אשר הבחינה במצבה המנטאלי – הזעיקה את שירותי הרווחה והמנוחה אובחנה כסובלת מדמנציה קשה. המנוחה הוכרזה "כפסולת דין" ומונה לה אפוטרופוס. בתחילה התובע התנגד למינוי, ומשלא צלח מהלכו זה, ניתק את כל קשריו עם המנוחה, ואף לא הגיע ללוותה בדרכה האחרונה, לאחר 7 שנים...
התובע "שלף" את הצוואה השנייה כחצי שנה לאחר מותה של המנוחה וביקש "צו לקיום הצוואה השנייה". הנתבעות (הזוכות על פי הצוואה הראשונה) התנגדו לצוואה השנייה וביקשו לבטל אותה ולקיים את הצוואה הראשונה.
ביהמ"ש ביטל את הצוואה השנייה ודחה את תביעתו של התובע וזאת מן הטעמים כדלהלן:
1. התנהלותו של התובע- התנהלותו של התובע כלפי המנוחה מעידה כי ביקש לזכות רק בכספה של המנוחה- התובע "נעלם" לאחר עשיית הצוואה ואף התנגד למינוי אפוטרופוס לרכושה של המנוחה- זמן קצר לאחר עריכת הצוואה השנייה. התובע העלים את הצוואה השנייה ו"שלף" אותה כעבור חצי שנה לאחר מותה.
2. השפעה בלתי הוגנת: הוכחה מעורבותו של התובע בעריכת הצוואה השנייה, הן בכך שהקריא למנוחה את תוכנה מא' ועד ת'- או לחילופין לקח חלק בכתיבתה באופן העולה כדי סעיף 35 לחוק הירושה- אשר אינו מותיר שיקול דעת לביהמ"ש –אלה להורות על ביטולה. יתרה מכך, על פי פסיקת העליון, נטל ההוכחה על מנת להוכיח שהתלות לא הולידה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, רובץ על התובע (המבקש את קיום הצוואה) ולא על כתפי המתנגדות.
הפסיקה הצביעה על 4 אלמנטים מצטברים אשר בקיומם ניתן לקבוע כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת:
- מצווה הנתון להשפעה.
- נהנה שהיתה לו אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת.
- נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת.
- הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת .
ביהמ"ש קבע כי במקרה זה כל 4 הסעיפים התקיימו וקבע כי הצוואה השנייה בטלה וניתן צו לקיום הצוואה הראשונה. כמו כן, חויב התובע בהוצאות בסך של 50,000 ₪ כלפי כל אחת מן הנתבעות.
ד"ר דוד סער, עו"ד

