ביהמ"ש קבע: מותר להתלונן על מורה, אך באופן סביר, אחרת זו דיבה

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום שנעשה בתום לב, בנסיבות המפורטות בסעיף, מוגן מפני תביעה בלשון הרע. היכן בדיוק עובר הגבול בין התבטאות בתום לב לבין התבטאות שאינה בתום לב? סוגיה זו הועלתה בת"א (עפ') 3789-03-08 ניר קפלן נ' שלום סיאדה (ניתן: 28.09.10).

במקרה הנדון דובר באב אשר התלונן כלפי מאמן הכדורסל של בנו במילים בוטות ובקללות כגון "אפס", "זבל של בן אדם", "אידיוט", "דפוק", "חרא של מאמן" וכו', עקב השהיית בנו מאימון עקב חשד לגניבת כדורים.  עוד הוסיף האב וכתב מכתב לממונים על המאמן, שם טען כי המאמן "גונב זמן מהילדים ומהעמותה" על ידי סיום האימון מוקדם מהרגיל, וכן כי הוא "מזלזל בילדים".

לטענת האב, המכתבים מהווים ביטוי למועקה שחשו הורי התלמידים שהואשמו לשווא בגניבה, מוענו אך ורק למאמן ולאחראים עליו ועל כן אינם מהווים דיבה, שכן זו הבעת דיעה לגיטימית של הורה על יחס מאמן הכדורסל לבנו.

נפסק, כי נכון אמנם כי האב התלונן לממונים הישירים על המאמן, בעניינים עליהם הם ממונים עליו, ועל כן, לכאורה, אמורה לחול ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק, אלא שבנסיבות שבהן – מכוח סעיף 16 לחוק – הפרסום חרג מן הסביר, והדברים לא היו אמת והאב לא האמין באמיתותם – לא ניתן לומר כי הפרסום היה בתום לב. בית המשפט פסק כי:

"אין ספק, כי ביקורת בונה של הורים בפרט והציבור בכלל על פעילותם של בעלי תפקיד האמונים על ילדיהם, הינה לגיטימית ואף רצויה, כל עוד היא נועדה לקדם אינטרס חיובי. אך ביקורת לחוד ופגיעה, גידופים, העלבות אישיות והטחת האשמות בדרכים לא ראויות, אשר מטרתן היא רק להביע אי שביעות רצון בעקבות החלטה או התנהגות של המאמן ביחס לתלמידים, לחוד היא".

על האב הושתו פיצויים בסך 25000 שקלים לטובת המאמן.

ד"ר דוד סער, עו"ד