להערכת סיכויי תביעתך:

שם
דוא"ל
טלפון
הודעה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו

תע"א 5280-09 בביצקי פאינה נ' הראשון בניקיון בע"מ

בפני:

כב' השופט דורי ספיבק – אב בית הדין

גב' ענת שחר – נציגת ציבור המעבידים

התובעת

פאינה בביצקי

ע"י ב"כ עו"ד דוד סער ועו"ד אדם פראירה

בעניין:


נ  ג  ד

הנתבעת

הראשון בנקיון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור

 

 

פסק דין

 

1. התובעת הועסקה במשך כשנתיים על ידי החברה הנתבעת, שהינה חברה המספקת שירותי ניקיון. בפנינו תביעתה לתשלום זכויות שונות, תביעה אותה הגישה לאחר סיום עבודתה.

 

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

 

2.התובעת הועסקה על ידי הנתבעת מדצמבר 2006 ועד אוקטובר 2008.  העסקתה הסתיימה בנסיבות לגביהן נחלקו הצדדים בעמדותיהם.

 

3. לטענת התובעת, היא עבדה עבור הנתבעת כאחראית על ביצוע פעולות ניקיון ולא כמנקה ממש, עד שבאוגוסט 2008 חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. הרעה זו באה לידי ביטוי הן בצמצום היקף משרתה בכ-20%, והן בכך שהנתבעת החלה לנייד אותה למקומות עבודה אחרים, בהם נדרשה לבצע עבודות ניקיון קשות ומפרכות אותן לא ביצעה בעבר. התובעת טענה כי המאמץ הפיזי שנדרש ממנה גרם לה לכאבי גב, בעקבותיהם פנתה לטיפול רפואי וקיבלה חופשת מחלה החל מיום 31.8.08 ואילך, וביום 2.10.08 גם נבדקה על-ידי רופא תעסוקתי וזה קבע שהיא מסוגלת לעבודה אשר אינה כוללת מאמץ פיזי קשה באופן קבוע, עמידה ממושכת והרמת משאות מעל ל-4 ק"ג (אישור הרופא נספח ו' לכתב התביעה).

התובעת טענה שהעבירה לנתבעת את כל אישורי חופשת המחלה שקיבלה, ושפנתה אל הנתבעת בכתב תוך פירוט הנסיבות אותן ראתה כהרעת תנאי עבודתה (מכתבי התובעת מיום 12.10.08 ומיום 30.10.08, נספח ב' לכתב התביעה) ואולם הנתבעת התעלמה מאישורי המחלה, לא שילמה לה דמי מחלה, ודרשה ממנה שוב ושוב להתייצב בעבודה.

בנסיבות אלה, ומשנוכחה התובעת לדעת שאין בכוונת הנתבעת להחזירה לתפקידה הקודם, טענה התובעת שהיא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים, וגם לחלף הודעה מוקדמת.

 

4. הנתבעת, מנגד, טענה שהתובעת עבדה עבורה כמנקה למן תחילת העסקתה, ושהחל מאוגוסט 2008 החלה התובעת לבצע עבודתה באופן מרושל במטרה לגרום לפיטוריה, ואף פנתה למנהל הנתבעת ודרשה ממנו לקבל מכתב "פיטורים". מנהל הנתבעת סירב לכך, ואף תיעד סירובו זה במכתב לתובעת (המכתב מיום 21.8.08 נספח א' לכתב ההגנה).

הנתבעת הוסיפה שלאחר שגרמה התובעת נזק אצל אחד מלקוחות הנתבעת, הציעה לה הנתבעת עבודות אחרות, הזהות במתכונתן לעבודות שביצעה קודם לכן, אך התובעת סירבה לקבלן, ניתקה כל מגע עם הנתבעת החל מיום 29.8.08, והחלה מספקת לנתבעת אישורי מחלה שנשלחו אליה רק בדיעבד. למרות זאת, ועם קבלת האישור מהרופא התעסוקתי שבדק את התובעת, זימן מנהל הנתבעת את התובעת אליו והציע לה שורת עבודות בהתאם למגבלות שהטיל הרופא התעסוקתי, אולם התובעת סירבה גם להן. בנסיבות אלה, טענה הנתבעת שהתובעת היא שהתפטרה מעבודתה ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים, ושהתובעת חבה לה תשלום בגין תקופת ההודעה המוקדמת, אותו קיזזה הנתבעת מגמר החשבון שלה.

 

5. בנוסף לפיצויי הפיטורים ולדמי ההודעה המוקדמת טענה התובעת שהיא זכאית לתשלום פדיון חופשה והבראה, דמי חגים, דמי מחלה, ופיצוי בגין עוגמת נפש. התובעת טענה עוד שהנתבעת חבה לה תשלום בגין עבודה בשעות נוספות, שכן לאורך כל תקופת העסקתה עבדה 10.5 שעות בכל יום, מבלי לקבל תשלום כחוק על עבודתה זו.

 

6. הנתבעת הכחישה זכאות התובעת לרכיבי התביעה הללו, וטענה שהתובעת לא עבדה בשעות נוספות, שהיא קיבלה את מלוא דמי המחלה ודמי החגים, ושתשלומי פדיון ההבראה והחופשה להם היתה זכאית קוזזו כנגד דמי ההודעה המוקדמת שחבה התובעת לנתבעת.

 

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

 

7. כמפורט לעיל, התובעת טענה בכתב תביעתה כמו גם בתצהירה שבמהלך אוגוסט 2008 חלה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה, המזכה אותה בפיצויי פיטורים. לפי הפירוט בסעיף 22 לתצהיר התובעת, באה אותה הרעה מוחשית לידי ביטוי בכך שהנתבעת שינתה את אופי תפקידה והחלה להטיל עליה מטלות פיזיות קשות בהן לא היתה מורגלת בעבודתה כאחראית ניקיון, ובכך שהנתבעת צמצמה את היקף משרתה בכ-20% באוגוסט 2008. התובעת הוסיפה שהנתבעת לא שילמה לה שכר בגין עבודה בשעות נוספות, ושגם מטעם זה יש לפסוק לטובתה פיצויי פיטורים.

 

8. מן הראיות שהובאו בפנינו, מסקנתנו הינה שהנתבעת לא הרעה את תנאי עבודת התובעת. למסקנה זו הגענו בדרך הבאה:

ראשית, איננו מקבלים את טענתה של התובעת לפיה עבדה בנתבעת כ"אחראית נקיון" שתפקידה לא היה לנקות אלא לפקח על כך שעבודות הנקיון במקומות בהם עבדה בוצעו כראוי (סעיפים 4 ו-6 לתצהירה). מעדותה בחקירתה הנגדית עולה שהיא עבדה בשני משרדים להם נתנה הנתבעת שירותי נקיון (עמ' 9 ש' 23 לפרוטוקול), כשבאחד מהם עבדה במשך כל הבוקר ובשני – בשעות אחר הצהריים. בניגוד לטענת התובעת לפיה "הייתי עובדת במשרד ואת כל העבודות הפיזיות עשו עובדות הניקיון בערב" (עמ' 9 ש' 3), העידה גב' דבורה פינקר, מזכירה בחברת רמון גרניט בה עבדה התובעת בשעות אחר הצהריים, שעדותה הייתה אמינה עלינו, שהתובעת נהגה להגיע למשרדים בשעה 16:00 בכל יום (עמ' 5 ש' 21), ושעבודתה כללה "איסוף האשפה מהסלים, ניקוי אבק, שטיפה, שירותים" (עמ' 6 ש' 5). לאור עדות זו, וכן לאור העובדה שלא מצאנו כל ביסוס ראייתי נוסף לטענת התובעת לפיה שימשה כ"אחראית נקיון" או כ"מפקחת" בנתבעת, אנו קובעים שהתובעת הועסקה על-ידי הנתבעת כמנקה.

שנית, בכל הנוגע לטענת התובעת שתנאי עבודתה הורעו משום שהנתבעת החלה להטיל עליה מטלות פיזיות קשות במהלך אוגוסט 2008, הרי שמצאנו כשלים בטענה זו: לפי גרסת התובעת בתצהירה, באוגוסט 2008 ניידה אותה הנתבעת למקומות עבודה חדשים, בהם נדרשה לבצע עבודות שכללו הרמת משאות כבדים ומאמץ פיזי קשה (סעיפים 7 ו-12 לתצהירה), ובעקבות מאמץ זה החלה לסבול מכאבי גב קשים עד שנאלצה לצאת לחופשת מחלה. עם זאת, מבירור טענתה זו של התובעת במסגרת ההליך שהתקיים בפנינו עלה שהתובעת לא עבדה בפועל באף מקום עבודה חדש באוגוסט 2008 או בכלל, כך שלא יכולה היתה לסבול מכאבי גב בעקבות המאמצים הפיזיים החריגים להם נדרשה כביכול. בנוסף, התברר שהנתבעת הציעה לתובעת מספר מקומות עבודה חלופיים, אשר אף לפי גרסת התובעת עצמה לא בכולם נדרשה למאמצים פיזיים, ולמרות זאת – היא סירבה לכולם.

כך, מתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, מר נאור גולדברג, עולה שביום 13.8.08 סיימה התובעת עבודתה אצל אחד מלקוחות הנתבעת, וכבר ביום 14.8.08 הוצעו לה שלוש הצעות עבודה חלופיות, שתועדו גם במסמך בכתב (נספח ד' לתצהירו). במסמך תועדו גם סירוביה של התובעת לכל אחד ממקומות העבודה הללו, בתואנות שונות. התובעת אישרה את הדברים בעדותה בחקירה נגדית. לפי עדותה היא סירבה לעבודה במקום הראשון שהוצע לה משום ש"היתה שם הרבה עבודה פיזית שלא יכולתי לבצע" (עמ' 8 ש' 25), סירבה לעבודה במקום השני משום שהוא היה בהרצליה והיא גרה בבני ברק ועל כן היה רחוק מדי עבורה (עמ' 8, ש' 27), וסירבה לעבודה במקום השלישי משום ש"הייתי צריכה לעבוד עם שואב אבק והמשרד היה גדול, היתה עבודה פיזית מאומצת" (עמ' 8 ש' 30). מעדותה זו של התובעת עולה שלפחות באחד ממקומות העבודה החלופיים שהוצעו לה – המקום השני – לא היתה כרוכה העבודה המוצעת במאמצים פיזיים, אלא דובר במקום עבודה לו סירבה רק משום שהיה רחוק מדי לטעמה. לעניין זה לא הניחה התובעת תשתית עובדתית כלשהי למרחק מקום העבודה ממקום מגוריה, ולא השוותה את המרחק האמור ביחס למקום העבודה הקודם בו עבדה. בנוסף, מעדותה של התובעת עצמה עולה שהיא דחתה על הסף את כל אחת מהעבודות שהוצעו לה במהלך אוגוסט 2008 ולא החלה לעבוד בפועל באף אחד ממקומות העבודה הללו, כך שלא ניתן לקבל טענתה כאילו נדרשה למאמצים פיזיים חריגים בעבודתה, וכאילו כתוצאה מן המאמצים הללו החלה לסבול מכאבי גב.

למעשה, התובעת לא החלה לעבוד במקום עבודה חדש כלשהו במהלך אוגוסט 2008, והחל מיום 31.8.08 היא שהתה בחופשת מחלה כך שלא התייצבה פיזית לעבודה עד מועד סיום העסקתה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענתה בדבר הרעה שחלה בתנאי עבודתה, ובוודאי שלא את הטענה שבעקבות אותה הרעה – שלא היתה – חלה הידרדרות במצבה הרפואי.

שלישית, דחינו טענתה של התובעת בדבר "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתה, גם ככל שהיא נוגעת להפחתת היקף משרתה במהלך אוגוסט 2008. בניגוד לטענת התובעת לפיה הפחיתה הנתבעת את היקף משרתה בכ-20% ובכך הרעה את תנאי עבודתה ושכרה, הרי שכפי שכבר פורט לעיל – באמצע אוגוסט 2008 סיימה התובעת עבודתה אצל אחד מלקוחות הנתבעת. יום לאחר מכן כבר הציעה לה הנתבעת מקומות עבודה חלופיים לעבוד בהם והיא סירבה לכולם, ולבסוף – יצאה לחופשת מחלה החל מיום 31.8.08 ולא שבה עוד לעבודה בפועל מאז. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע שהנתבעת היא שהפחיתה באופן חד-צדדי את היקף משרתה של התובעת, ושלא היה בכוונתה להמשיך להעסיקה באותו היקף משרה כבעבר, שכן הלכה למעשה התובעת היא שסירבה לקבל הצעות עבודה נוספות מהנתבעת, הן באוגוסט 2008 והן בחודשים שלאחר מכן; ולמעשה לא שבה לעבוד בנתבעת בעבודה כלשהי החל מיום 31.8.08.

ראינו להוסיף, למעלה מן הדרוש, שהיה מקום לדחות את טענתה של התובעת בדבר הפגיעה, לכאורה, בהיקף משרתה, מטעם נוסף: התובעת טענה בתצהירה שעבדה בכל יום במשך 10.5 שעות, כלומר – עבדה מדי יום בשעות נוספות. באותה נשימה, טענה התובעת שהנתבעת צמצמה את היקף משרתה בכ-20% - ומכאן משתמע שהנתבעת ביקשה להעסיק את התובעת במשך כ-8.5 שעות כל יום. בפסיקה נקבע, לא אחת, שלעובד אין זכות קנויה לעבודה בשעות נוספות, ושלמעסיק נתונה הפררוגטיבה הניהולית להחליט אם דרושה לו עבודה בשעות נוספות אם לאו, בכפוף לכך שההחלטה התקבלה בתום לב ומשיקולים ענייניים (ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ (3.5.10); ע"ע 478/09 יצחק חסידים נ' עיריית ירושלים (13.1.11)). במקרה שלפנינו כבר קבענו, כאמור, שבניגוד לטענת התובעת על הפחתה חד-צדדית של היקף משרתה, התובעת היתה זו שסירבה להמשיך לעבוד במקומות עבודה חלופיים שהוצעו לה על-ידי הנתבעת, מטעמים שונים, ואולם גם אם לא היתה מסרבת – ספק אם ניתן היה לקבל טענתה שהפחתת השעות הנוספות, ככל שאלה לא היו נחוצות עוד למעסיק, היוותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה.

 

9. לאור כל הטעמים שלעיל דחינו את טענות התובעת לפיהן חלה הרעה כלשהי בתנאי העסקתה, מאוגוסט 2008 ואילך. בנוסף, לדעתנו לא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא אכן התפטרה, בסופו של יום, בגין אותה הרעה מוחשית, כפי דרישת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, וגם לא הוכח על ידה שהיא איפשרה לתקן אותה הרעה שסברה שחלה בתנאי העבודה טרם התפטרותה, כפי דרישת הפסיקה (עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ נ' גל מילר (3.3.04)): התובעת פנתה לנתבעת בשני מכתבים, ביום 12.10.08 וביום 30.10.08, ובהם הצהירה, בין היתר, שהיא רואה בהפחתת היקף משרתה ובדרישה למאמצים פיזיים משום הרעת תנאי העבודה (נספחים ב'-ג' לתצהירה). עם זאת, כשפנתה הנתבעת לתובעת במכתבים בהם ביקשה ממנה להתייצב במשרדיה על מנת שתימצא לה עבודה התואמת את המגבלות הרפואיות שהוטלו עליה – מכתבים שנשלחו בחודשים אוקטובר-דצמבר 2008 – לא נענתה התובעת למכתבים הללו, ואף דרשה מהנתבעת לחדול מלשלוח אותם משום שהיא רואה בהם "הטרדה" (ראו מכתבה של התובעת מיום 30.10.08). ודוק – בניגוד לטענות התובעת כפי שהושמעו במסגרת ההליך שהתקיים לפנינו, כאילו הנתבעת הטרידה אותה ואיימה עליה במכתבים הללו (סעיפים 18-20 לתצהירה), לא סברנו שהתובעת נדרשה להתייצב לעבודה בפועל חרף שהותה בחופשת מחלה אלא שהיא התבקשה על-ידי הנתבעת להגיע למשרדיה לפגישה, על מנת שבמהלכה ניתן יהיה למצוא לה עבודה חלופית התואמת את המגבלות הרפואיות שהוטלו עליה, בה תוכל לעבוד כשתסתיים חופשת מחלתה. באם סברה התובעת שהנתבעת הרעה את תנאי עבודתה בכך שסיפקה לה מקומות עבודה שאינם תואמים את מצבה הרפואי מחד, אך סירבה לקבל מהנתבעת הצעות עבודה התואמות את מצבה הרפואי מאידך, לא ניתן לומר שהתובעת אפשרה לנתבעת לתקן את ההרעה הנטענת שחלה בתנאי העסקתה.

אשר על כן מסקנתנו היא שהתובעת התפטרה מעבודתה בנסיבות שאינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים.

 

10. להשלמת התמונה נציין שלא עלה בידינו להבין את כוונת התובעת בסעיף 33 לסיכומיה, בו ביקשה באופן שהפתיע אותנו להדגיש ש"מעולם לא התפטרה" אלא "היתה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה" ו"הנתבעת פיטרה אותה בהיותה בחופשת מחלה". הטענה בדבר פיטוריה של התובעת על-ידי הנתבעת לא הועלתה על-ידי התובעת באף שלב בהליך, למעט בסיכומים. טענה זו גם לא הוכחה על-ידה. בנוסף, טענתה של התובעת לפיה חלה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתה – טענה שנטענה על-ידה למן כתב התביעה ועד לסיכומים – הינה טענה המועלית מכוחו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, שעניינו התפטרות ולא פיטורים. משלא נטען, וממילא לא הוכח, שהתובעת פוטרה על-ידי הנתבעת, ומשהוכח שהתובעת היא שחדלה מלהגיע לעבודתה וסירבה להתייצב במשרדי הנתבעת על מנת לדון במקומות עבודה חלופיים – הרי שהתובעת היא שהתפטרה מעבודתה. משעשתה כן, כאמור, מבלי שחלה הרעה כלשהי בתנאי עבודתה, הרי שהתפטרות זו אינה מזכה אותה בפיצויי פיטורים.

 

חלף הודעה מוקדמת

 

11. התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה, ועל כן נדחית גם תביעתה לקבל חלף הודעה מוקדמת. עם זאת, איננו מקבלים גם את טענת הנתבעת לפיה חייבת היתה התובעת לשלם לה חלף הודעה מוקדמת בגין התפטרותה, ומשלא עשתה כן, עמדה לה הזכות לקזז סכום זה מהתשלומים שהיא חבה לתובעת, ונסביר.

מאישורי המחלה שצירפה התובעת כנספחים לתצהירה עולה שהתובעת שהתה בחופשת מחלה בהוראת רופאה עד ליום 31.12.08. התובעת לא יצרה קשר כלשהו עם הנתבעת מאז שלחה אליה את מכתבה האחרון ביום 30.10.08 – ואף לא הודיעה לה באופן מפורש על התפטרותה – כך שלמעשה יש לראות מועד זה כמועד התפטרותה. מששהתה התובעת בחופשת מחלה בהוראת רופא במועד בו התפטרה מעבודתה, ממילא לא יכולה היתה להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת. משכך, לא ראינו לחייב אותה בתשלום חלף הודעה מוקדמת לנתבעת, ועל כן – לא זכאית היתה הנתבעת לקזז את חלף ההודעה המוקדמת כנגד זכויות אחרות להן היתה זכאית התובעת עם סיום עבודתה.

 

פדיון דמי הבראה

 

12. התובעת עבדה עבור הנתבעת במשך 23 חודשים. בגין תקופת עבודתה זכאית היתה לתשלום בגין 11 ימי הבראה. ביוני 2008 קיבלה התובעת דמי הבראה בגין 5 ימי הבראה. על כן, חבה לה הנתבעת פדיון הבראה בגין 5.5 ימי הבראה נוספים. התובעת חישבה את דמי ההבראה להם היא זכאית לפי שווי של 318 ₪ ליום, ועל כן – חבה הנתבעת לתובעת, עם סיום העסקתה, פדיון הבראה בסך כולל של 1,749 ₪.

הנתבעת לא שילמה לתובעת סך זה, משום שלטענתה קיזזה אותו כנגד חלף ההודעה המוקדמת שחבה לה התובעת. משקבענו לעיל שהתובעת לא חבה חלף הודעה מוקדמת לנתבעת, תשלם הנתבעת לתובעת את פדיון דמי ההבראה בסך 1,749 ₪.

 

פדיון חופשה

 

13. התובעת עבדה בנתבעת חמישה ימים בשבוע, במשך 23 חודשים. לטענתה, זכאית היתה לעשרים ימי חופשה בגין כל תקופת העסקתה, מתוכם ניצלה חמישה ימים באוקטובר 2007. מעיון בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2007 עולה שהתובעת אכן קיבלה דמי חופשה עבור חמישה ימי חופשה שניצלה, ומעבר לכך – לא הוצג על-ידי הנתבעת רישום כלשהו של ימי חופשתה של התובעת. בתלוש השכר ליוני 2008 אמנם נכללה הודעה בה נאמר כי "נוצל 1 יום חופשה בתשלום בתאריך 8.6.08", אולם התובעת לא קיבלה דמי חופשה בעבור יום זה באותו תלוש שכר, או בתלוש השכר של החודש הבא אחריו.

משלא הוכח על-ידי הנתבעת שהתובעת ניצלה עוד ימי חופשה מעבר לחמשת הימים שניצלה, זכאית התובעת לפדיון חופשה בגין 14 ימי חופשה נוספים, ולא 15 כפי שתבעה (שכן תקופת עבודתה בנתבעת הסתכמה ב-23 חודשים, ולא בשנתיים שלמות). הנתבעת לא שילמה לתובעת פדיון חופשה משום שלטענתה קיזזה את הכספים הללו כנגד חלף ההודעה המוקדמת שחבה לה התובעת. לאור פסיקתנו לעיל בעניין זה – אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת את פדיון ימי החופשה.

 

14. באשר לגובה שכרה היומי של התובעת - מעיון בתלושי שכרה עולה שהיא קיבלה שכר שונה במעט מחודש לחודש, בטווח שנע בין 4,400 ₪ ו-4,700 ₪, כשלרוב קיבלה משכורת בסך מעט למעלה מ-4,500 ₪. התנודות בשכרה של התובעת לא הובהרו על-ידי מי מהצדדים, בייחוד כשהתובעת טענה שעבדה מדי יום מספר שעות קבוע, והנתבעת טענה ששילמה לה שכר על בסיס חודשי ולא שעתי (ר' עדותו של מר גולדברג, עמ' 11 ש' 21).

לאור העובדה שהתובעת קיבלה מדי חודש שכר דומה, שלא השתנה למעט אותן תנודות קלות בו, ולאור העובדה שאין חולק שהתובעת עבדה בכל ימי השבוע, בשעות קבועות, ושכרה לא שולם לה על-בסיס שעתי או יומי – אנו קובעים שהתובעת היתה עובדת במשכורת חודשית.

בכל הנוגע לתחשיב דמי החופשה, הרי שעל אף שהנתבעת טענה שהתובעת עבדה בשכר חודשי, היא ערכה את תחשיב פדיון החופשה לו היתה זכאית התובעת, לשיטתה, לפי האמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 לגבי עובדים "בשכר" (קרי, עובדים ששכרם משתלם שלא על בסיס חודשי). איננו מקבלים תחשיב זה.

לאחר שעיינו בתלושי שכרה של התובעת, אנו קובעים ששכרה היומי הממוצע (נכון ל-12 חודשי עבודתה האחרונים, לפני אוגוסט 2008), עמד על     203 ₪.

על כן תשלם הנתבעת לתובעת פדיון חופשה בסך כולל של 2,842 ₪.

 

דמי מחלה

 

15. מאישורי המחלה שצורפו לתצהיר התובעת עולה שהיא שהתה בחופשת מחלה מיום 31.8.08 ואילך, ולמעשה עד המועד בו קבענו שהתפטרה מעבודתה -  יום 30.10.08.

 

16. התובעת עבדה עבור הנתבעת במשך 23 חודשים, ועל כן, לפי חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, זכאית היתה ל-34.5 ימי מחלה. אין חולק שלתובעת ניתנו אישורי חופשת מחלה על-ידי רופאתה, לפרק זמן העולה על 34.5 ימים. על כן, זכאית התובעת לדמי מחלה בגין כל ימי המחלה שעמדו לזכותה בגין תקופת עבודתה בנתבעת. עם זאת, משתבעה התובעת דמי מחלה בגין 33 ימים בלבד – נפסוק לטובתה דמי המחלה בגין מספר ימים זה.

 

17. כפי שקבענו לעיל, שכרה היומי של התובעת עמד על 203 ₪. לפי סעיף 2 לחוק דמי מחלה זכאית היתה התובעת לתשלום מלא בגין ימי המחלה מהיום הרביעי ואילך למחלתה, ולמחצית מהתשלום בגין הימים השני והשלישי למחלתה. אשר על כן, אנו קובעים שהנתבעת חבה לתובעת תשלום בגין דמי מחלה, בסך כולל של 6,293 ₪.

מתצהירו של מר גולדברג עולה שביום 14.12.08 שילמה הנתבעת לתובעת סך 2,720 ₪ ברוטו בגין דמי מחלה, באמצעות המחאה (נספח ה' לתצהיר גולדברג). התובעת אישרה קבלת המחאה זו, ע"ס 2,625 ₪ נטו (סעיף 38 לתצהירה).

על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת את יתרת דמי המחלה, בסך 3,573 ₪.

 

דמי חגים

 

18. התובעת תבעה תשלום בגין 6 ימי חג שחלו בתקופה בה שהתה בחופשת מחלה, קרי במהלך ספטמבר-אוקטובר 2008.

עם זאת, לפי צו ההרחבה – הסכם מסגרת 2000, עובד חודשי אינו זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג. במקרה שלפנינו קבענו ששכרה של התובעת שולם לה על בסיס חודשי, והתובעת גם לא טענה אחרת למעט בשלב הסיכומים. לראיה – התובעת גם לא תבעה דמי חגים בגין תקופת העבודה שקדמה לחופשת המחלה, על אף שלא קיבלה מעולם תשלום נפרד בגין דמי חגים.

משקיבלה התובעת תשלום בגין ימי המחלה, אותו פסקנו לטובתה לעיל, אין היא זכאית לתשלום נפרד בגין ימי החג שחלו בתקופת המחלה.

 

גמול שעות נוספות

 

19. התובעת טענה שעבדה בשעות נוספות מדי יום, אך לא קיבלה תשלום נפרד בגין עבודתה זו, והיא תבעה תשלום זה במסגרת תביעתה. הנתבעת טענה, מנגד, שהתובעת לא עבדה בשעות נוספות כלל. לאחר ששקלנו את עדויות הצדדים לעניין זה, החלטנו לקבל את התביעה. להלן נפרט את נימוקינו:

ראשית התובעת העידה על מתכונת עבודתה באופן עקבי: לפי עדותה, היא עבדה במשרדי כלל פנסיה מדי יום, בין השעות 8:00 עד 16:00, ולאחר מכן המשיכה עבודתה במשרד של רמון גרניט, הסמוך למשרדי כלל פנסיה, שם החלה עבודתה ב-16:00, וסיימה אותה כעבור שעתיים וחצי (עמ' 9, שורות 19 ו-29-30);

שנית מר גולדברג, מטעם הנתבעת, אישר שהתובעת עבדה במשרדים בבוקר במשך שמונה שעות ולאחר מכן המשיכה עבודתה במשרד נוסף אחר הצהריים (עמ' 11 ש' 22);

שלישית לגבי המחלוקת בשאלה כמה זמן עבדה התובעת במשרד אחר הצהריים מצאנו תימוכין לגרסת התובעת בעדותה של העדה מטעמה – דבורה פינקר. גב' פינקר, המזכירה במשרדי רמון גרניט בהם עבדה התובעת אחר הצהריים, העידה שהתובעת החלה לעבוד  בכל יום בשעה 16:00 (עמ' 5 ש' 21), ולמרות שלא ידעה להעיד מה היתה שעת סיום עבודתה המדויקת, שכן היא-עצמה סיימה לעבוד בשעה מוקדמת מזו של התובעת, היא העידה שעבודתה של התובעת כללה איסוף אשפה מסלים, ניקוי אבק, שטיפה וניקוי שירותים, במשרד שבו עבדו במהלך היום בין 8 ל-10 עובדים, ושהמשרד כולל הן חדרים סגורים והן חללים פתוחים (עמ' 6 ש' 5, 9 ו-15). לאור עדות זו, סברנו שעדותה של התובעת לגבי משך הזמן בו ביצעה את עבודות הנקיון אחר הצהריים אמינה, כך שאם החלה עבודתה ב-16:00, סיימה אותה כעבור שעתיים וחצי, בשעה 18:30;

רביעית מר גולדברג, מטעם הנתבעת, אמנם עמד על כך שהתובעת עבדה שעה אחת בלבד אחר הצהריים (עמ' 11 ש' 22) כך שיום עבודתה לא היה ארוך יותר מתשע שעות, ואולם התרשמנו שעדותו זו לא נבעה מידיעה אישית וברורה באשר למשך הזמן בו עבדה התובעת בפועל. הנתבעת אמנם ביקשה למצוא הוכחה לטענתה זו, בדבר משך עבודתה של התובעת ברמון גרניט, מתמליל שיחה שהקליטה התובעת עם גב' פינקר, והגישה כראיה, אולם לא קיבלנו את טענתה זו. באותו תמליל, תועד שהתובעת אמרה לגב' פינקר:

"פאינה: אני עבדתי בערב, משעה ארבע לשעה.

דבורה: נכון, נכון.

פאינה: לשעתיים וחצי.

דבורה: נכון".

 

הנתבעת נתפסה למילותיה של התובעת שאמרה לגב' פינקר, לכאורה, שעבדה ברמון גרניט מהשעה ארבע ולמשך "שעה", ואולם מהתמליל עולה בבירור שדבריה של התובעת נקטעו על-ידי גב' פינקר, ולאחר מכן המשיכה התובעת ואמרה לה "לשעתיים וחצי". וממילא סברנו שאין לראות בתמליל זה, בפני עצמו, משום הוכחה לשעות עבודתה של התובעת ברמון גרניט אחר הצהריים; ובוודאי שאין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כאילו מהווה התמליל משום הוכחה ניצחת לאמיתות טענת הנתבעת, כאילו עבדה התובעת במשרדי החברה במשך שעה בלבד מדי יום.

חמישית מר גולדברג המשיך והעיד בפנינו שעובדי הנתבעת אינם מחתימים כרטיס נוכחות (עמ' 11 ש' 18), ושהנתבעת לא מבצעת רישום כלשהו של שעות העבודה של עובדיה (עמ' 11 ש' 25) כך שאין באפשרותה להציג תיעוד שעות העבודה של מי מבין 400-500 העובדים המועסקים על-ידה (עמ' 11 ש' 13), ובכלל זה – תיעוד שעות עבודתה המדויקות של התובעת. אף כי התובעת סיימה העסקתה עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, במסגרתו העביר המחוקק את נטל ההוכחה לגבי השעות הנוספות השנויות במחלוקת אל המעסיק, בית הדין הארצי כבר פסק שגם טרם תיקון החוק:

"...לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק" (ע"ע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ) מיום 12.11.08).

 

והנשיא סטיב אדלר הוסיף:

"במקרים מסוג המקרה הנדון, שלושה שלבים לדיון בתביעת עובד לזכאות לתשלום בעד עבודה שעות נוספות המבוססת על הטענה כי העובד במתכונת עבודה קבועה: בשלב הראשון – על העובד להוכיח מתכונת קבועה של עבודתו, ובכך מועבר אל המעסיק נטל ההוכחה;  בשלב השני – על המעסיק להוכיח את מספר שעות העבודה של העובד ואת היעדרויותיו של העובד. בהעדר הוכחה מדויקת, המעסיק אינו מרים נטל זה; בשלב השלישי -  ככל שהמעסיק לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו, על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה על ידי העובד והנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, בית הדין קובע את שיעור הסכום המגיע לו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא".

 

אין חולק שהתובעת עבדה מדי יום במשך שמונה שעות במשרד אחד, ולאחר מכן החלה לעבוד במשרד שני מהשעה 16:00 ואילך. קיבלנו עדותה של התובעת, שנתמכה על-ידי עדותה של גב' פינקר, לפיה עבדה במשרד השני עד השעה 18:30 מדי יום. בנסיבות אלה, אנו קובעים שהתובעת עבדה במתכונת העסקה קבועה, הכוללת העסקה בשעות נוספות.

הנתבעת, אליה הועבר הנטל להוכיח את שעות עבודתה המדויקות של התובעת, לא הגישה כל רישום של שעות עבודתה של התובעת, וגם לא הרימה את הנטל המוטל עליה באופן אחר. על כן אנו מקבלים את תביעת התובעת לגבי עבודתה בשעות נוספות.

 

20. יום עבודתה הרגיל של התובעת, ללא עבודה בשעות נוספות, אמור היה להימשך 8.6 שעות (ראו גם סעיף 33 לתצהיר התובעת). התובעת עבדה בפועל במשך 10.5 שעות ביום. איננו מקבלים את גרסת התובעת לפיה לא נטלה מעולם הפסקה של למעלה מחמש דקות במהלך יום העבודה, ואנו מקבלים את גרסת הנתבעת לעניין זה, וקובעים שמתוך 10.5 שעות עבודה של התובעת מדי יום, יש להפחית הפסקה משעות עבודתה. עם זאת, בעוד לפי סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, זכאית היתה התובעת להפסקה בת ¾ שעה ביום עבודתה, הרי שלפי הצהרתו של מר גולדברג בחקירה הנגדית, נטלה התובעת הפסקה של חצי שעה בלבד מדי יום (עמ' 11 ש' 23). על כן, אנו קובעים שהתובעת עבדה מדי יום במשך 10 שעות עליהן צריכה היתה לקבל שכר, ובסה"כ עבדה במשך 1.4 שעות נוספות בכל יום.

 

21. כבר קבענו ששכרה היומי של התובעת עמד על 203 ₪, כך ששכרה השעתי עמד על 23.6 ₪. שכרה בגין שעה נוספת בה עבדה התובעת (תוספת של 25%) הינו 29.5 ₪, ובגין 1.4 שעות נוספות צריכה היתה התובעת לקבל תוספת שכר בסך 41.3 ₪ מדי יום.

התובעת עבדה בנתבעת במשך 23 חודשים, 22 ימי עבודה בכל חודש. בתקופת העבודה שהתה התובעת בחופשת מחלה במשך חודשיים, ובחופשה שנתית בת 5 ימים.

בהינתן הנתונים הללו, אנו קובעים שעל הנתבעת לשלם לתובעת גמול עבודה בשעות נוספות, בסך כולל של 18,874 ₪, בגין כל תקופת העסקתה.

 

פיצוי בגין עוגמת נפש

 

22. התובעת תבעה פיצוי בגין עוגמת נפש מבלי שפירטה את הבסיס לקבלת פיצוי מעין זה בתצהירה או בכתב התביעה, למעט האמירה לפיה היא זכאית לפיצוי בשל "הטרדתה" על ידי הנתבעת. ככל שטענה זו מתייחסת לכך שהנתבעת שלחה לתובעת מכתבים בהם ביקשה שתתייצב במשרדיה על מנת לדון בשיבוצה במקומות עבודה התואמים את מגבלותיה הרפואיות, כבר קבענו לעיל שאין מדובר בהטרדה. על כן, אנו דוחים את רכיב זה של תביעתה.


סוף דבר

 

23. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, כולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתה של התובעת (30.10.08) ועד ליום התשלום בפועל:

א.     פדיון הבראה בסך 1,749 ₪.

ב.     פדיון חופשה בסך 2,842 ₪.

ג.      דמי מחלה בסך 3,573 ₪.

ד.     גמול שעות נוספות בסך 18,874 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

 

ניתן היום,  ז' אייר תשע"ב, 29 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

 

5129371

 

 

5129371

 

דורי ספיבק 54678313-5280/09

5467831354678313

ענת שחר, מעבידים

דורי ספיבק, שופט

אב"ד

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

מאמרים אחרוניםמאמרים נוספים