אירוע מוחי בעת הרצאה הוכר כפגיעה בעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בפסק דין חריג בעניין יהודית פישהוף נ' המוסד לביטוח לאומי (בל' 6650/06), שניתן על ידי כב' השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, קיבל תביעתה של רופאה שלקתה באירוע מוחי בעת הרצאה כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

במקרה דנן, דובר ברופאה בכירה במקצועה, בעלת התמחות ברפואת ילדים וברפואת התפתחות הילד, אשר שימשה כמנהלת המכון להתפתחות הילד של מרכז השפלה מטעם קופת חולים מכבי.

בשנת 2003 יזמה התובעת סדרת הרצאות בהיקף ארצי בנושא הטיפול בילד, אשר היו מיועדות למאות רופאי ילדים מכל רחבי המחוז ולבכירי קופת החולים, תוך שהיא החלה לבנות מהבסיס סדרת הרצאות מעמיקה ומקיפה בנושא. מערך ההרצאות שבנתה התובעת, הגה שיטה חדשנית אשר הטילה אחריות ועבודה רבה יותר על רופאי המחוז, ולכן התעורר בלבה החשש כי רופאי המחוז יתנגדו לשיטה חדשה זו. התובעת עבדה במרץ רב על פרויקט הכנת מערך ההרצאות לאורך כחצי שנה לפני האירוע, כאשר במשך חודש נערכה להרצאות בפני הרופאים והשקיעה זמן רב של עבודה, בנוסף לעבודתה כמנהלת מכון וכרופאת ילדים. התובעת החלה בסדרת ההרצאות, כאשר לאחר שהרצאתה הראשונה הסתיימה, כעבור כשעה וחצי, שבה התובעת לביתה כשהיא חשה עייפות רבה ומעין "התפרקות" של הלחץ בו הייתה מצויה. יחד עם זאת, התובעת הופתעה מעצמת הסתייגות הרופאים מהרצאתה הראשונה, ולפיכך לקראת הרצאתה השנייה חשוב היה לה לשכנע את הרופאים בשיטה החדשה שהגתה, וכשבוע לפני ההרצאה השנייה הרגישה במתח רב.

כשבועיים לאחר ההרצאה הראשונה, התקיימה ההרצאה השנייה. בטרם ההרצאה, חשה התובעת בלחץ רב והיא התמלאה התרגשות עזה להצליח בשכנוע הרופאים בשיטה המהפכנית. בעת ההרצאה באולם נכחו עשרות רופאי ילדים וכן הממונים על התובעת, וההתרגשות הייתה עצומה.

לאחר כחצי שעה מתחילת ההרצאה, התמוטטה התובעת והשתטחה על הרצפה, משם הופנתה לבית החולים, ובבדיקת CT שנערכה לה, נתגלה דימום תוך-מוחי.

מומחה בית הדין לעבודה שמונה מטעמו, נדרש להתייחס, בין היתר, לשאלת הקשר הסיבתי בין מחלתה של התובעת לבין האירוע, כמתואר בעבודות. בחוות דעתו קבע המומחה כי אם הייתה התרגשות רבה עת ההרצאה, אזי ייתכן כי הייתה עלייה בלחץ הדם, ולכן אפשרי קיומו של קשר סיבתי של החמרה בין הדמם התוך מוחי שבא על רקע יתר לחץ דם לבין ההתרגשות בהרצאה. עם זאת, סבר המומחה כי השפעת ההרצאה על המחלה הייתה פחותה מהשפעת מחלת יתר לחץ דם, וההתרגשות הייתה פקטור שגרם להחמרת הסיכון של דמם על רקע יתר לחץ דם. בית הדין התייחס לחוות דעתו של המומחה מטעמו, וקבע כי מחוות דעתו זו עולה כי אין קשר סיבתי רפואי בין ההרצאה לבין הדמם המוחי בו לקתה התובעת, אולם אין בכך כדי לדחות את תביעתה. בית הדין ביסס את החלטתו על השוני הקיים בין קשר סיבתי רפואי לבין קשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי הרפואי הוא הקשר בין מצב רפואי לסיבה פיזיולוגית יחידה וברורה, ואילו הקשר הסיבתי המשפטי רחב יותר, ומדבר על מאורע אשר יכול להיגרם ממספר סיבות ואירועים.

בית הדין קבע כי אין מחלוקת שמדובר באירוע חריג בעבודה, אשר אירע תוך כדי עבודתה של התובעת. כמו כן, אין מחלוקת כי האירוע התרחש תוך פרק זמן קצר ביותר מתחילת ההרצאה, דבר אשר מחזק את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי בו לקתה התובעת.

בסופו של דבר, קיבל בית הדין את התביעה וקבע כי על פי כל המבחנים שנקבעו בפסיקה, קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין מחלתה של התובעת.

ד"ר דוד סער, עו"ד