אחריותה של עירייה לנפילה במדרכה

בפסק הדין אשר ניתן בת.א. (י-ם) 4542/02 פנחס יעל נ' עיריית ירושלים, נפלה התובעת ושברה את קרסולה בשל בור שהיה על המדרכה. היא תבעה את העיריה בגין נזקיה.

בית המשפט קיבל את התביעה בקובעו כי על העיריה מוטלת חובת זהירות מושגית ביחס למשתמשים בדרך ציבורית, ובכללם התובעת, וכך גם חובת זהירות קונקרטית.

בית המשפט דחה את טענת העיריה לפיה מדובר בבלאי באספלט ואין לראות בו משום הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על העיריה.

אמנם אחריותה של העיריה איננה מוחלטת. מחובתה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותן של מערכת הכבישים והמדרכות שבתחום השיפוט, כן גם על העיריה להוכיח כי פעלה במסגרת הסביר וכי היה בידה מנגנון סביר לתחזוקה, לאיתור המפגעים ותיקונם. מאחר ודברים אלה לא הוכחו בפני בית המשפט, נקבע כי העיריה התרשלה ועליה לחוב בנזקי התובעת.

זאת ועוד, קבע בית המשפט, כי העירייה גם לא טענה ולא הוכיחה שהליקויים הקיימים אינם ניתנים לתיקון במסגרת האמצעים העומדים לרשותה ולא הצביעה על דרכים אחרות שניתן לנקוט כדי למנוע נזק מהמשתמשים בדרך.

אמנם לא אחת נפסק כי כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי ויש אחריות על המשתמשים בדרך לנהוג בזהירות, אולם "המחזיק בדרך אינו יכול להשלים עם כל מפגע בה. לא כל סיכון חוסה בטיעון שאין מדובר בשטח סטרילי. לא כל סיכון בדרך הוא סיכון רגיל. עצם העובדה כי הדרך אינה 'מודל גיאומטרי' שיש בו 'יושר מתמטי של מפלס' אינה אומרת כי כל סטיה ממודל כזה היא מותרת. אמת המידה שנקבעה... לא נועדה לאפשר לרשויות המקומיות ויתר המחזיקים בדרכים להתפקר מאחריותם למצבן של הדרכים." (ת"א 87279/96 נעמה סרי נ' עירית חולון ואיילון חברה לביטוח בע"מ).

ד"ר דוד סער, עו"ד